הלוויתו של אלוהים היתה ממש מאכזבת. אני אישית ציפיתי ליותר.
אחרי הכל, אין ישות חשובה יותר ביקום כולו מלבדו, והנה בבוא
הזמן לחלוק כבוד אחרון, הגיעו רק בנו, פרידריך ניטשה ואנוכי.
המלאכים, השמים וכל צבאם, גדודים של קנאים דתיים נלהבים...
אף לא אחד מהם פה.
ויותר גרוע, איפוא האפקטים? הקולות? המראות?
עבים סמיכים וכבדים? דם אש ותמרות עשן? להט החרב המתהפכת?
כלום. שלושתנו פשוט עומדים שם, ומביטים לתוך הקבר הריק.
טוב... לא בדיוק ריק... כלומר הוא אמור להיות שם...
לעזאזל! איך אני אמור לדעת אם הוא נמצא שם או לא,
אם אי אפשר בכלל לראות אותו!
העובדות המרות הן שבתור סופרסטאר, אלוהים נותן חרא של .Show
מה שמוזר זה שאפילו עכשיו, קצת מפחיד לחשוב דברים כאלה.
אלוהים אולי מת, אבל מי יודע מה הוא שומע ומה לא.
בית הקברות דומם, אני מביט בישו.
רוח הקודש נושבת בשערו המתנפנף, וההילה שלו מאירה את בית
הקברות באור חמים ובהיר.לרגע אני מדמיין אותו כדוגמן בפרסומת
לשמפו. הוא מביט בי חזרה, מחייך חיוך עגום ומזמין אותי לקפה.

'הקפה כאן מצויין', אני טועם ואומר לישו, היושב מולי בשולחן
הפינתי בקפה נוגה. הוא מזמין הפוך.
הקפה שלו מתעכב ונוצרת שתיקה מעיקה, יש המון דברים שאני רוצה
לשאול אותו, ולהגיד לו, אבל אני לא יודע איך להתחיל,
וגם קצת לא נעים לי, כי האמת שאני בכלל יהודי.
ואז לרגע, לרגע אחד מבטינו מצטלבים, ואני מקווה בכל הלב שיש לו
מן כוחות על, אלוהיים כאלו, מהסוג שיאפשרו לו לראות מעבר
לשתיקה ולפחדים, מהסוג שיגרמו לו להבין מי אני באמת, ומה אני
בעצם רוצה מהחיים. אבל הוא רק שואל אותי בקדרות:
'תגיד, מי היה האיש הזה שבא איתך?'
מאד החמיאה לי העובדה שהוא חשב שמישהו כמו ניטשה מתלווה אלי.
לא רציתי לקלקל לו את האשליה, אז פשוט הסברתי לו שאותו האיש
הוא פרידריך ניטשה, פילוסוף מפורסם ואבי תורת הנהיליזם,
וקיוויתי בכל ליבי שהמושג "ניהיליזם" זר לו.
הוא רק הנהן קצת, ומלמל 'הייתי יכול להישבע שהוא כבר מת'.
לא רציתי לחלוק עליו. בסך הכל מוות זה עסק די כואב,
אפילו כשאתה בן אלמוות, ולאבד אבא זה עדיין קשה,
אפילו אם הוא קיים כבר מאז ומעולם.
אז אני מנסה לחשוב על משהו מעודד להגיד, משהו אנושי.
משהו שישבור את הקרח וישאר בסביבה מספיק זמן כדי לטאטא את
השברים, אבל במקום זה אני פשוט אומר - 'ניטשה אמר פעם שהדבר
היחיד שאדם מסוגל לתפוש באופן אבסולוטי בתקופת החיים הקצרה
שניתנה לו הוא שלחיים אין משמעות'.
השתיקה ישבה איתנו כמו שותף שלישי בשולחן עד שהקפה הגיע,
ואז לפתע שאל אותי: 'אתה משוכנע שהוא לא מת?
הייתי יכול להישבע שהוא כבר מת מזמן.'
ראיתי שהוא מנסה להתחיל ויכוח, אז אמרתי יפה שלום,
שילמתי על הקפה שלי והלכתי.
אני לא מתחיל ריבים עם ישויות טרנסצנדנטלית,
ולא אכפת לי מה ניטשה עלול להגיד בנידון.