"בשקט בשקט העולם רועש
למעלה למטה,
ואני באמצע.."
ישבנו מסביב למדורה ושרתי להם. כל אחד חשב מחשבות שונות. אני
חשבתי עלייך. ועל עצב. וענת השתיקה מישהו שאמר משהו כי היא
רצתה להקשיב לשיר "כי הוא יפה.." התסכלתי על האש, שהתחילה
לדעוך,
הסתכלתי עליהם..האנשים שאני אוהבת, שטוב לי איתם.
אז למה כל כך רע לי?
שרנו שיר שמח, בשביל להפיג את המתח שהיה באויר.. לי בא לבכות,
אבל אני רואה אותם מחייכים וזה עושה לי טוב.

"הוא לא רואה שטוב ושכולם שמחים
שהפנים שלו בשקט נשרפים.. "

עירבבתי וודקה עם מיץ תפוזים ובלי לחשוב יותר מדי בלעתי כמה
כוסות.
כלום. רק סחרחורת. וכל הכאב של תמיד עכשיו מציק פי שתיים.
הסתכלתי עליה, צולעת לעבר הבקבוק השקוף הזה ובא לי לצעוק. ובא
לי להוציא הכל החוצה. אז רצתי לשם, מתקשה להזיז את עצמי בקו
ישר, ולקחתי לה את הבקבוק מהיד. "תביאי לי את זה. אני לא
שיכורה. אני רק עושה כאילו." לא יכולתי לראות אותה ככה.
וניסיתי להסביר לה, שזה רק יעשה לה כאב ראש. שהשמחה הזאת שלה
עכשיו היא מזויפת ושזה לא באמת. כמו שתמיד דיברתי איתה עד
השעות הקטנות של הלילה. ניסיתי, והיא לא הקשיבה לי. מושכת מידי
את הבקבוק הזה. "את לא מבינה!! זה לא באמת..את לא באמת...השמחה
הזאת עכשיו, היא מזויפת!" והיא סובבה את הראש ולא הקשיבה לי.
רק שתתה. נשענתי על כתף של מישהו והתחלתי לבכות. "הם לא
מקשיבים לי. אני יודעת...אני יודעת באמת!! אני רק רוצה לעזור
לה כי אני כל כך אוהבת אותה.."  והם הרגיעו אותי. ליטפו לי את
הראש כמו תינוקת קטנה והרגיעו אותי. ואז הבנתי שאפילו כשטוב לה
אני מנסה להרוס את זה. ושאם זה עושה לה טוב אני צריכה לתת לה
לעשות מה שהיא רוצה. ואני רק הורסת. כמו תמיד. חייבת להרוס
הכל..

האנשים שאני אוהבת החזירו אותי הביתה וכל הדרך החזיקו לי את
היד ואמרו שהם אוהבים אותי. התעוררתי בבוקר עם האנג אובר קטלני
ועם המחשבות המוזרות האלה על הכל.
האנשים שאני אוהבת התקשרו לשאול מה שלומי ואם הסתדרתי ואפילו
שאלו אם ההורים שלי ראו אותי. הכל כבר בסדר, אפילו הבחילה שלי
עברה.
אבל הכאב נשאר.
תמיד.