לכל האנשים שמוזכרים בקטע, אם משהו מדבריי פגע בכם בדרך
כלשהי, אני מצטערת ממעמקי ליבי. הקטע אינו אמור לפגוע בכם, אלא
לפתוח את העיניים...

אני שוב חוזרת לאותה נקודה.
בוחנת את כל הדברים שהשתנו.
אותה ואותך
וכמה שאת יפה.
וחזרתי שום לאותה נקודה.
ועכשיו אביב.
ניצני הפרחים הסגולים עוד סגורים.
ועינייך הטובות עוד מלטפות את עור פניי.
והשמש עוד שוזרת פסי אור בשערותיי.

ואתה, מנגן ושר, וממיס לי את הלב.
והקנאה אוכלת אותו,
ועוד מעט, כבר לא ישאר שום דבר.

אני חוזרת לאותה נקודה,
וזה מעגל שאין לו מוצא.
אני לא מצליחה לצאת ממנו.

כשהמלאכים מביטים מלמעלה,
על כל מה שנעשה.
הם רואים ילדה קטנה בגוף אישה.
מכונסת בעצמה.
בוכה בכי חרישי.
והיא מנגבת את הדמעות.
ואומרת לעצמה שהכל בסדר.
ויש לה חברה, היא האלוהים שלה.
והיא יושבת שם על הריצפה,
והמלאכים מסתכלים עליה.

ואנחנו כל כך דומות.
בכל כך הרבה נושאים.
ואני חייבת להמשיך לכתוב,
כדי שלא יגמרו לי המילים.

דיברתי איתו והוא אמר
שהוא שמח ושהוא מאושר...
אבל האם גם היא מרגישה כמוני?
שאני לא היחידה, שזה לא קשר חד-צדדי?
ובזה אני לא בטוחה...

נתת את עצמך לעולם,
הוא לקח בכוח.
ועכשיו את עייפה.
נרדמת על הספה עם הנעליים,
ולמרות הבוץ שדבק בהם.

שוב לילה, ושוב את לא ישנה.
נכנסת לחרדה,
למן פארנויה מוסווה.
נועלת נעלים ויוצאת לרחוב.
את יודעת שברגע שתתחילי,
לעולם לא תוכלי לעצור.
ואת רצה, והרוח הקרה על פניך,
והיא מצליפה בך.
מענישה על הטיפשות.

ואת רצה ולא מרגישה עייפות.
ועם כל צעד וכל ניתוק מהקרקע,
הזעם נתמוגג.
והכעס נמס בתוכך.

ואת נותנת את עצמך לעולם שוב.
והוא לוקח ומחבק.
וחיבוקו מתחיל להתאדק,
וזה מקשה על הנשימה
ואת מרגישה נחנקת.
ואת דיי מרוצה, כי בסך הכל,
זה מה שרצית.
רצית למות.
רצית לחיות.
וההכרה שלך נאבדת.
ואת צונחת על הקרקע היבשה.
מרגישה כאב בפנים.
ונוזל חם וסמיך נוזל לך על הלחי.
ואחד נכנס.
ואחד יוצא.
ואחד צועק, והשני צוחק.
והצחוק שלו מהדהד בראשך,
ילדה קטנה.
והם הולכים, ועוזבים אותך שם,
ילדה קטנה, שבגדי גוף האישה שלה,
זרוקים עכשיו בצד,
מלוכלכים וקרועים.
והנה הדמעות, והנה את בוכה.
ואף אחד לא שומע.
אף אחד לא בסביבה.

והעולם, שכרגע חיבק וחנק והכאיב.
עכשיו הוא עומד בצד,
מציל על הירח,
ומחייך.
ואת יודעת שהוא עושה לך דווקא,
אז את מחזירה לו חיוך.
ואת, בהתנהגות המרדנית שלך,
שולחת לו גם אצבע משולשת.

ואת נאחזת באבן.
וקמה.
וחוזרת הביתה.
ואת מתקלחת שעות, מנסה לשטוף,
את הליכלוך,
שדבק בך.
מגרדת עם הציפורניים.
ותעלות אדומות על זרועתייך ורגלייך,
תעלות אדומות,
ואת חופרת.
והדם נוזל ונשטף בזרם המים.
הלב הפצוע שלך גם מדמם.
והדם נוזל ונשטף בזרם הדמעות.

את נכנסת למיטה, ומאחלת לעצמך
לא להתעורר.
אבל את מתעוררת.  
מתעוררת לעולם עם ציפורים מצייצות
ושמש מאירה.
והכל הולך הפוך.
את עוד חושבת אם ללכת לכיתה.
ובשניה שהמחשבה עוברת בראש,
את עוצמת את העיניים שוב.
בוכה לעולם בפרצוף,
אומרת לו שימשיך להסתובב,
ואותך זה לא מעניין.
שאת לא יוצאת מהמיטה.

ואת ישנה.
כמו תינוקת, כמו שושנה.

את מתעוררת רטובה,
בבהלה.
מסתכלת על התיקרה,
וצורחת כדי שהיא תשמע.
אבל היא לא עונה.
והקירות השחורים מלאים בפרצופים.
והצחוק עוד מהדהד לך בראש,
את רוצה למות.
לשכוח מהכל.
זאת הדרך היחידה לצאת מהזוועה.

אתה כל כך פתאטי לפעמים.
אם אתה ילד,
אז היא תינוקת.
וזה לא משנה ששם מזדיינים.
וזה ממש לא חשוב
שהיא בוגרת.
כי היא לא.
היא תינוקת, קטנה.
ואתה כל כך מטומטם לפעמים.
אתה מחפש את הכאב.
מחפש את הדמעות, את הייאוש,
את הדיכאון.
כי ככה יש לך סיבה להיות מסכן.
ולהיות מסכן זה כל כך הרבה יותר קל,
נכון?
תמיד אתה בוחר את הדרך הקלה.
הולכת בדרך המוארת, הבטוחה.
החיים שלך הם שביל ישר,
וכדי להפוך אותם למעניינים,
אתה פשוט חופר לפעמיים.
מתחת לאדמה, מוצא סיבות לבכות.
והדמעות הופכות לאלכוהול,
שהופך לבירה,
ועוד בירה, ועוד אחת.
והא עולה לראש, ואתה נהנה מזה.
כמה כיף להיות מסכן.
ואני אומרת לך פעם, ואני אגיד עוד מיליון.
אתה כל כך טיפש לפעמים.
שום דבר לא מעניין אותך,
רק האהבה.
את המרוץ אחר האהבה.
האהבה.
אז אולי תפסיק שניה?
לרוץ ולעשן זה לא קל.
אתה עוד שניה נופל.
ואף אחד לא יבוא להרים אותך.
אתה תשאר שם,
על האדמה הלחה מזיעת הריצה שלך,
ומהאלכוהול שיצא לך מהעיניים,
שקראת לו דמעות.
ואתה לאט לאט תשקע,
ותקבר באדמה.
ואף אחד לא יבוא לתת לך יד,
כי לאף אחד לא אכפת.
כי לך לא אכפת,
מאף אחד.
חוץ מאהבה.
ומהתינוקת שלך.
אתה מחכה שהיא תרוץ ישר לזרועותייך,
למצוא מפלט אחרון.
מחכה שהוריה ידאגו,
מחכה לצעוק עליהם.
אתה צריך לחכות לשכל שלך,
שיחזור.
אני יודעת שהאהבה מסובבת אותך.
אבל אתה נהייה כל כך עלוב לפעמים.

צריך להביא לך מתנה.
מראה.
שתסתכל על עצמך לפעמים.
שתראה מעבר לעינים פה ואף.
ומעבר לאף אוזן גרון.
מסתתר ילדון, עם חברה תינוקת.
ששניהם לא יודעים איך להסתדר עם המצב.
ואתם משחקים באבא-אמא,
כי זה מה שעושים בגן.
השאלה היא האם תדע,
איך להשתמש בתבונה במראה.
כי זה לא חוכמה להגיד שאתה רואה,
ושאתה מבין.
אתה לא עושה את זה בשבילי.
תעשה את זה בשבילך.

אתה כל כך כל מה שרציתי.
אתה רזה ויפיוף ומתייחס אליי מגעיל.
אני צריכה את הסמכות הזו שלך,
שתגיד לי לפעמים לסתום את הפה,
ושתסתכל עליי במבט המאיים הזה שלך.
אני רוצה גבר שיתן לי סטירה לפעמים.
סתם, שיעמיד אותי במקום.

הם עושים כל כך הרבה רעש.
הם כל כך מרעישים.
הם חכמים, אבל בתוכו הם טיפשים.
כי הם לא רואים את העולם מבחוץ.
הם לא יודעים כלום.
רק מה שהם קוראים בספרים.
ואנטק אמר- "כך אנשים צומחים, צריך לתת להם לצמוח".
וגידי גוב אמר- "תנו לגדול בשקט".
והם, כל כך מרעישים.

דתייה.
מה דתייה פתאום?
אתה לא מאמין,
אתה מאמין במשהו אחר לגמרי,
משהו שסותר את אלוהים.
אז מה דתייה פתאום.
ידעתי שזה לא ילך,
ידעתי שזה יפול בסוף.
וצדקתי.
אני תמיד צודקת.
צדקתי בכל צעד שעשיתי.
זכותי לכעוס, וזכותי להתעצבן.
ויש לי את כל הזכות לשנוא אותך.
מנסה לשנות אותך.
ואני אוהבת אותך, ככה.
אל תשתנה לי.
אל תתשפטי לי.
לא.
מילה פשוטה כזו,
קטנה כזו.

אז מה אנחנו מתכוונות באמת,
שאנחנו אומרות לא...
פעם שהייתי קטנה,
הייתי משחקת עם האחים שלי, המון.
כן, לא, שחור, לבן.
לבן, שחור.
שחור, לבן.
גם ככה הכל מתערבב,
אז למה להבדיל?

יום חדש,
בוקר חדש.
אומרים מילים טובות.
בוקר, שקיעה, תות...
נשיקה...
אומרת דברים טובים,
ונזכרת בך.
כי אתה אומר מילים טובות.
אבל אתה רחוק, ובכלל לא חושב עליי.

אתמול צדתי, וזאת הייתה הצלחה.
פיל גדול ושמן,
עם כתמים אפורים,
על גופו האפור.
ואוזניו מתנפפות ברוח,
השורקת להן נעימות קלאסיות.
והריקוד נראה קצת מגוחך.
והן לא רוקדות אותו כמו שצריך,
וגם אני לא.
כי אי אפשר לראות ברצינות,
ריקוד כל כך מכוער.

ואת מכוערת, מכוערת מאוד.
מכוערת ממש.
ואין לך לאן ללכת, לאן להתקדם.
אז את נשארת במקום.
תקועה.
בחלל יחד עם פרות אויריות,
וכבשים בינגלקטיות.
חושבת שאת יותר טובה.
זה בסדר שאת רוצה מלחמה.
לי יש חרב יותר חדשה.
דגם מתקדם.
ואת, תקועה.
בין גלקסיות ועופפות באויר,
ושבילי חלב.
אינטרגלקטי, איינזצגרופן, טבעציקלין.
מנסה להלחם נגדי במקל ואבן.

דוד לא היה ג'ינג'י,
הוא סתם היה שעיר.
כמו כל הגברים.
מכוסים פרווה, כמו חיה.
גברים.
חיות.

ואת פשוט בת זונה.
את לא יודעת איך להסתדר בעולם הגברים.
בעולם האמיתי.
ואף טיפת בגרות מינית לא נראית עלייך.
כי את יותר תינוקת,
מהתינוקת שלו.
אולי תעברי לשם,
שם מזדיינים.
שם מזיינים גם לא חברות טובות.

המילים שלי לא נגמרות.
ואני יכולה להמשיך לכתוב,
עוד שעות.
ואני כותבת בכל מקום,
גם שהשמש שוקעת,
אני ממשיכה לכתוב.

והעולם מסביבי מסתובב.
פעם זורחת, פעם נבלעת.
פעם זה אביב,
ואז אני מרימה את הראש,
ורואה שהקיץ כבר הגיע.

וככה הוא חולף,
העולם לידיי,
אני יושבת בכסאי,
מדיי פעם משנה תנוחה.
מסתכלת עליו.
בוחנת אותו מבחוץ.
חושבת על כל הדברים שכתבתי,
שזה כל התחושות והרגשות ובילבול
שיש לי בתוכו.
ומה יהיה?
זה לא יגמר?

ועכשיו את מסתכלת עליי,
מסמנת לי סימנים מטופשים על הידיים.
את לא כל כך יודעת לפרגן, כשלא צריך.
את לא רוצה שישוו אותך,
לאף אחת.
את לא רוצה להשתוות לאף אחת.
להשאר אחת, כזו.
ואת יודעת שאת תשארי,
אחת.
כי את אחת.
כי אין עוד אחת עם שיער קצוץ, עיניים ירוקות ובגוף קצת מלאה.

אני עייפה,
וישלי תחושות מוזרות בבטן.
משהו כמו בחילה.
בחילה ממך, וממך, ממנה וממנו.
ומכולם יש לי בחילה.
והגברים והגברות.
והחברים, והכאילו חברות.
והבגדים והבגדות.
והציורים והריקודים, והצילומים,
והכתובות.
"ולאיפה הגענו? לשום מקום".
זמר שהתחיל מרדן,
והתסיים שקרן.
פוליקיטאים שעושים דברים.
שושנים.
אדומים.
מונחים על קברים שעומדים.
בשורה.
ואין להם לאן ללכת.
הם לא ממהרים.
אין לאן ללכת שמתים.
כשמתים אומרים שהכל חשוך,
ולח ויש המון תולעים,
שאוכלות אותך מבפנים.

אני ואתה, מרגישים כאן כמו
בקופסאת,
קופסאת נעליים, ישנות, בלויות.
בלי הרבה ברירות.
אנחנו עומדים צפוף צפוף,
קרוב, קרוב.
מנסים ליצור, לעשות אומנות.
ואי אפשר לגדול בבית גידול.
אי אפשר לנשום.
אתה ואני.
אני יודעת על מה אתה מדבר.
אבל אתה סותר את עצמך,
יותר מידיי פעמים.
בפחות מידיי דקות.
אבל לא אכפת לי,
כי אני לא ממש מתייחסת אליך.
כי לא כל כך אכפת לך ממני.

אנחנו סתם עוד שנים,
שתקועים יחד בתוך קופסאת נעליים.