ועכשיו היא רוקדת ריקוד אחרון,
על שברי הזכוכית וכתמי הדם.
פוסעת בשביל עננים צחורים,
כששמלה לבנה, שמלת תכריכים,
על גופה הקטן.

ומסביבה מלאכים,
שלא רוצים שתפסיק,
את נגינת גופה הענוג והרך,
רוקדת על ענני העשן,
כשעיניה נוצצות,
ועל פניה חיוך של מלאך.

ולמטה, הם כולם בוכים,
אל תוך לילות לבנים
מזילים דמעתם.
וקוראים לה לרדת ולרקוד להם
ריקוד אחרון,
ריקוד פרידה,
שיזכיר להם שהיא עדיין כאן.

והיא שותקת,
מרפה את עיניה,
ועל הלחי נופלת דמעה,
כרוצה לבקש
שאף פעם לא נשכח,
את חיוכה האוהב,
חיוך של מלאך.