הרחובות היו ריקים. הרוח הכתה בפיסות עיתון ישן שאף אחד כבר לא
טרח לקרא והשקט, שקט מחריד כזה שחודר לעצמות ומסרב לצאת.
הלכתי לי ברחובות השוממים בין החנויות הפרוצות שנראו כאילו
ננטשו לפני שנים, רודפת אחרי חתיכות של דגלים קרועים ודהויים
שנותרו עוד מיום העצמאות האחרון. קשה להאמין שהצלחנו להחזיק
במדינה בסך הכל 56 שנה וכמה אבסורד זה שאת יום העצמאות חגגנו
במלחמה.
נדמה לי שהשמיים היו אדומים, פחדתי להסתכל. פצצות וטילים עדיין
ריחפו מעל, יכולתי לדעת את זה לפי הרעש שהפריע לשקט הרגיל ולפי
הצעקות שהגיעו מהבתים.
לא ידענו כמה כוח יש לכדורי האש האלו, אולי היינו נאיבים או
שפשוט לא הערכנו נכון את הכוח שלנו, הרי במלחמות תמיד ניצחנו,
תמיד היינו החזקים. ועכשיו מי שנותרו בחיים מסתגרים בבתים
כנראה במקום בו לא יוכלו לראות שהם הקורבן הבא ויהנו משניה של
תקווה שאולי הכל יהיה בסדר והפצצה תפגע בבית של השכן.
אתם יודעים מה, באמת היינו נאיבים
אהבתי לטייל לבד ברחובות, משום מה השקט המחריד הזה העביר בי
רטט נעים בכל הגוף. ידעתי שלא משנה איפה אני אהיה, המלחמה לא
תעלם ואם כבר מלחמה אז כדאי לנצל את ההזדמנות שהחוף ריק מאנשים
ואולי סוף סוף למצוא מקום על החול הרך מבלי לדאוג שכמה ילדים
קטנים יחליטו לבנות עלי ארמון.
אפילו הגלים שתקו, הם עלו לגבהים שאף פעם לא ראיתי או שלא
טרחתי לראות, אבל היה בהם משהו שגרם לי להרגיש בטוחה יותר.

לאחר כמה דקות של בהייה בגלים הבחנתי בדמות המתקרבת אלי, נראה
לי דיי מוזר שיש עוד מישהו שהתאהב בשקט הזה ולא פחד למות.
הוא התקדם לעברי ולאט לאט הבחנתי בתווי פניו, אך גם כשעמד ממש
מולי לא יכולתי לראות כלום מלבד העיניים שלו. היו לו עיניים
שנראו כמו טיפות של עצב, אבל לא היה בהם את הפחד שהתרגלתי
לראות אצל כולם, היה בהם משהו שגרם לי להרגיש חולשה בכל הגוף
והרטט הנעים בגופי גבר. הוא התכופף ותלש גבעול ירוק עם פרח קטן
ואדום שבצבץ לו והניח אותו בידי. מוזר שלא הבחני בו קודם, למען
האמת זה היה הצמח הצבעוני הראשון שראיתי מזה חודשים.
כך נשארנו בוהים אחד בשני כמה דקות או אולי כמה שעות בכל מקרה
לא הרגשתי בהבדל. ואז נשמע קול יריות מהכיוון השני, הסתובבתי
לראות מאיפה זה מגיע וכשהחזרתי את מבטי הוא נעלם. הנחתי שלא
אראה אותו שוב, אני חושבת שחשתי אכזבה, אבל התברר שטעיתי כי
הוא חזר לאותו מקום וכך זה נמשך שבועות או אולי חודשים. נהגנו
לטייל על החוף, הוא לא דיבר ורק עמד מולי עם המבט העצוב שלו
ואני סיפרתי לו כל מה שאני מרגישה. הוא הקשיב, ידעתי זאת מפני
שמדיי פעם יכולתי לראות ניצוץ של שמחה בעיניים שלו. כשהיינו
יחד כבר לא נשמעו היריות וגם השמיים קיבלו גוון כחול אני אומרת
את זה כי העזתי להסתכל.
הימים עברו ונראה היה שהמצב לא עומד להשתנות. הבתים התרוקנו
מאנשים אבל לי זה נראה פרט שולי. השמיים התכהו מיום ליום,
עמדנו ובהינו בהם כאילו חיפשנו סיבה לכך, ופתאום הוא אחז בידי,
ידיו היו קפואות והשמחה בעיניו נעלמה,
"את חושבת שזה ייגמר, כלומר המלחמה?"
זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר, קולו היה עדין ועיניו נראו
כל כך אבודות, הוא הסתכל בי במבט הזה כאילו הוא מנסה לספר לי
משהו ולגרום לי להבין.
נשקתי אותו וכל גופי התמלא בחום, כל הכוחות שהיו בי חזרו אלי,
אני חושבת שהוא הרגיש בטוח יותר. ישבנו מחובקים על החול, אף
אחד מאתנו לא דיבר רק הבטנו זה בזה ואז הופיעה עלומת אור בפעם
הראשונה מאז תחילת המלחמה היא האירה את פניו ויכולתי לראות
שעיניו נוצצות שוב .
אני חושבת שנרדמנו, כי כשקמתי הוא כבר לא היה, הוא נעלם לי
בעבר אז חשבתי שהוא יחזור אבל עברו חודשים והוא לא חזר, חיכיתי
לו. מדיי פעם חשבתי שאני מרגישה בגופו שוב מחבק אותי ומחמם
אותי אבל במקום זה רק הרגשתי איך הרוח והקור חודרים לגופי.
לרעש היריות והפגזים הצטרף ריח נורא של שריפה, החול החל להירטב
מהדמעות שלי. בכיתי מבלי להרגיש ומבעד לטיפות הגדולות ראיתי את
דמותו, אבל הפעם הוא לא התקדם לעברי, הלכתי אחריו, ידעתי שהוא
מרגיש שאני עוקבת אחריו, אבל רק לאחר כמה מטרים הוא הסתובב
ואחז בידי. וכך המשכנו ללכת ככל שהתקדמנו הריח התחזק והשקט הפך
לנוראי יותר, הגענו למקום שהיה מלא בגופות שנראו כקורבנות
המלחמה, לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה מתים ולמה הוא לקח אותי
לכאן.
הוא הסתובב והסתכל בעיני, נראה היה שהוא מפחד אבל הוא המשיך
לבהות עד שדמעה בצבצה בעינו ואחרי שניה שכבתי בין שאר הגופות.
הרגשתי חלשה יותר ויותר, תווי פניו היו מטושטשים, אבל יכולתי
לראות שהוא ממשיך לבכות עד שנעצמו עיני.
הייתי הקורבן האחרון,
קורבן של אהבה.