המציאות החיה - הקיום, מקדים את המהות עצמה.

האדם הוא יצור תודעתי, הוא לא ישות אשר ניתן לנבא את מהלכיה
ולשלוט עליהם שליטה מלאה. הוא קיים כחייה תודעתית בלבד והוא לא
נולד לשום תמצית, הכללה או מערכת חוקים כלשהי. אדם נולד לעולם
ורק לאחר שהות מסוימת מדמיין את עתידו ובכך פועל לקבלתו. אדם
אשר לא מאמין בכוח אלוהי אינו נולד למטרה מסוימת הוא קובע אותה
דרך חייו, מכאן שקיומו של אותו אדם קודם למהותו.

אם שום תמצית אינה יכולה להגדיר אותי בתור אדם אז אני דוחה כל
פילוסופיה, מדע ודת אשר באופן כושל מנסים לשקף את הקיום שלי
כישות תודעתית. מכאן שאין דבר שיכול למסד או לבנות את העולם
שלי. אני הוא הקיום היחידי של עצמי כאשר הקיום שלי הוא לא
כלום. כאשר שללתי את כל אלו הדבר משאירני לבדי, בריקנות
האינסופית של עצמי.

אני שום דבר חוץ מהקיום התודעתי שלי. חיי הם חסרי סיבה, הם
עובדה מקרית בהחלט.

המוות הוא אי-הקיום הסופי. הוא אבסורד כמו הלידה עצמה.

כאדם החיי בתוך האבסורד הבלתי ניתן להבנה אני מגיע למסקנה
שהחיים הלא מוסברים עוברים תוך כדי סבל, חטא, אשמה, וחרדה.
מכאן  שאני דוחה כל רעיון כמו שמחה אמיתית, הארה, אופטימיזם,
ושלווה נפשית. כל אלו הם דרך אווילית להרחקת האמת הטראגית של
הקיום האנושי.