כשיפחה היית בביתך
ובתשוקתך הכבויה
היבערת תאוות הנוגש
וזה שבוער בחיקך
חורך קרבייך וליבך גוסס
ואת שואלת
עד מתי
 
דמית לביכרת גמלים
נאנקת ממשאה
כורעת חיננית על חולות המדבר
אך מלמד הבקר יחדור לבשרה
יחריש כאבה
ואת מחרישה
עד מתי

זוהר עינייך כבה
כנרות שידיים זדוניות
תקעו אצבעות באורן
והיית כגוש קרח בודד
הנסחף בנחשולי ים
ולא יודעת לאן
ועד מתי

אך לא,לא תיכלה הרעה
לא יאבד גס הלב
עד אשר תאספי שברייך
ולא תאמרי עוד מתי
אימרי זעקי לא עוד
עד כאן
די!