במשפחה הקדושה שאנחנו עוד נקים
(ואין בכלל אנחנו אבל את בכלל עוד לא יודעת) - נעשה ילדים כמו
צעצועים.
צבעוניים ורכים וזולים ויקרים ודורשים ליטוף שדרוש לנו.
נראה בהם אותנו לפני שגדלנו, ונזכר ונשכח מה באמת אנחנו.
נהפוך מילדים מגודלים למבוגרים מתיילדים ונשמיע בלי חשש קולות
לחים ומפנקים.
נשקיע בהם את מיטב כוחותינו, ימינו, לילותינו, כספנו - ונראה
אותם גדלים ומתפתחים.
ובסוף נזדקן, והם ייגדלו להיות כמונו, מבולבלים עם בעיות
וילדים.
ורק לזכור שתמיד משחקים.