היא ישבה על המדרכה הקרה, מכורבלת בעצמה, מחכה לאוטובוס שספק
אם אי פעם יגיע.
הביטה ברגליה החשופות בריכוז שווא.
בעודה מתלבטת בשאלה הגורלית האם מתאים לה ורוד, התקרבה לעברה
נערה בת גילה.
"עבר כבר האוטובוס?" שאלה הדמות במבט בקורתי.
"לא" אמרה בבישנות של חוסר עניין. "וגם לא זה שלפניו"
"למה, ממתי את פה?" שאלה ספק מנימוס והחלה לחפש משהו בכיסי
מכנסיה הרחבים.
"הרגשה של מאז ומתמיד" ענתה. "אין לי שעון אבל אני מניחה שיותר
מדי מהרצוי"
"אה" ענתה הנערה בחוסר התעניינות וחייכה כשמצאה את אשר חיפשה.
"יש לך אש?" התעניינה והמשיכה בחיפושים נמרצים בכיסי מכנסיה.
"לא" ענתה הנערה במבט מתנצל.
היא הביטה בסיגריה בבקשת רחמים וסרקה בעינייה את הרחוב הריק
בחיפוש אחר מושיע. לבסוף התיאשה והתישבה גם היא על המדרכה.
לאחר דקות נצח או שתיים של שקט וסריקות פוזלות עיניים
ביקורתיות אחת לשניה, קמה הנערה בעלת המכנסיים הרחבות והחלה
להתמתח.
"קיבינימט, קפא לי התחת. כמה זמן אמרת שאת מחכה לחרא הזה שלא
מגיע?" שאלה בחיוך עצבני.
"יותר מדי" ענתה בתשובה לא תשובה.
הדמות עשתה פרצוף עקום על התשובה הלא ברורה ולא ממש ניסתה
להסתיר אותו. היא הביטה בלבושה, ובמראה המאוכזב על פניה.
"הבריז לך?" שאלה.
"אה?!" נקטעה הנערה מרצף מחשבותיה.
"את לבושה ליציאה ועושה רושם שאת בדרך הביתה מוקדם מהצפוי."
הסבירה "הבן זוג הבריז?"
"לא" ענתה בגיחוך קל על האופטימיות שבשאלה "יצאתי מוקדם ממסיבה
משעממת" אמרה.
"אה" ענתה. שוב השקט מילא את הרחוב הריק.
"ואת?" שאלה לפתע הנערה.
"אה?!" שאלה הדמות, לא הבינה את הקשר השאלה.
"מה את עושה ברחוב בערב לבד?" הסבירה.
"מחפשת את עצמי" ענתה ברצינות.
הנערה צחקה אבל הרצינה כשהבינה שזו לא ניסתה להצחיק. "מה זאת
אומרת?" שאלה.
"סתם... אוהבת להסתובב, לחשוב"
"מעין מיני מסע חיפוש עצמי?" אמרה בחיוך.
"לא" ענתה בעלת המכנסיים הרחבות "סתם להסתובב"
"אה" ענתה הנערה באכזבה.
"את תמיד כזאת?" שאלה הדמות.
"כזאת מה?"
"אחת שמדברת הרבה ומרחיבה בדוגמאות ומטאפורות?" שאלה
בהתעניינות ביקורתית.
"לא יודעת... אני מניחה שזאת פשוט אני..."
"טוב" ענתה והסתובבה עם גבה אליה, מביטה ברחוב השומם.
"איזה ציור יפה!" התלהבה הנערה כשהבחינה בקעקוע דמוי שטן שהיה
לבעלת המכנסיים הרחבות בגבה התחתון.
"תודה" ענתה בלי חיוך והניעה ראשה כמסכימה.
"גם אני רציתי לעשות כזה" אמרה לפתע הנערה.
הדמות צחקה אבל הרצינה כשהבינה שזו לא ניסתה להצחיק. "באמת?"
שאלה "אז למה לא עשית?"
"כי... אמא שלי וכאלה..." ענתה כמנסה לשכנע את עצמה בסיבה.
"אה" ענתה בחיוך.

שתיהן הביטו בכביש הריק. הדמות החלה לרקד למנגינת המוזיקה
שניגנה בראשה ומילמלה בשירה. הנערה המשיכה לשבת, משנה תנוחות
מדי פעם כדי להמריץ את זרם דמה. כשזיהתה את השיר שניסתה הדמות
לשיר בניסויים עלובים, החלה לזמזם אותו לעצמה, עוצמת את
עינייה.
כשהבחינה בה המרקדת, עצרה והקשיבה לה בחיוך מתפלא.
"פש..." אמרה הדמות במבט התרשמות.
כשהנערה שמה לב שהיא הדמות הפעילה היחידה ברחוב, פקחה את
עינייה, ומצאה את מבטה המחייך של הנערה בעלת המכנסיים הרחבות.
"מכירה את השיר" אמרה הנערה בחיוך מתנצל וקמה להתמתח "שיר
יפה".
הדמות הביטה בכולה. "התרשמתי, לטובה" אמרה "לא חשבתי שברבי
כמוך תכיר את השיר".
"ברבי?!" הביטה בה הנערה.
"עזבי" ענתה לה מחוסרת כל כח לויכוחים.

הכבישים רקים, והדבר היחיד שעבר זה הזמן. שתי הנערות היו
עמוקות בשתיקה נפרדת.
"יאללה" קמה הדמות "אני הולכת ברגל. אני לא מתכוונת לשבת לחכות
למשהו שלא יגיע" והחלה ללכת לכיוון שממנו באה.
"איפה את גרה?" שאלה הדמות מרחוק.
"ליד הקניון" ענתה הנערה מחממת את כפות ידייה.
"זה בדרך שלי" אמרה. הנערה לא הגיבה.
"נו את רוצה לבוא איתי או לשבת לקפוא למוות?" צעקה מרחוק.
"אני באה" אמרה הנערה לאחר כמה שניות הססניות.

את רוב הדרך הן עברו בשתיקה. מדי פעם פגשו בנערים ונערות בעלי
מכנסיים רחבות (חברים של הדמות בעלת המכנס הרחב).
"שמעתי פעם אגדה על אחד שחיפש את עצמו" שברה הנערה את השתיקה.
"אה, כן?" אמרה הדמות, לא מופתעת.
"אחד שעבר ליד בית של חבר שלו ורואה אותו על הריצפה לפני
הכניסה לבית, מחפש משהו. הוא שאל אותו מה הוא מחפש. חבר שלו
ענה לו שאבד לו המפתח לבית. השנה ניסה לעזור ושאל אותו אם הוא
זוכר היכן הפיל את המפתח. חבר שלו ענה לו שהוא זוכר, ושהוא
הפיל אותו בתוך הבית. 'אם כך למה אתה מחפש מחוץ לבית?' שאל
אותו החבר. והוא ענה לו- 'כי בבית חשוך, ופה יש אור...' "
"נו?..." אמרה הדמות.
"מה נו? הוא חיפש במקום הלא נכון" הסבירה "במקום לחפש במקום
שהוא איבד, הוא יוצא ומחפש במקומות בהם קל למצוא, אבל דברים
אחרים"
"את האמת ברחתי מהבית" אמרה הדמות לפתע, בקלילות מפתיעה לא
פחות.
"באמת?" התפלאה הנערה "אבל חשבתי ש... למה?"
"בלאגנים" ענתה הנערה בעלת המכנסיים הרחבות "לא בדיוק ברחתי...
זאת אומרת... אני פשוט יוצאת רוב הזמן, לא להיות בבית, די
לברוח מהמצב"
"מבינה אותך" אמרה הנערה בפרצוף עקום.
"את?!" שאלה הדמות בזלזול.
"למה? לי אין צרות?" אמרה הנערה "לא לכולם יש?"
"כן..." ענתה.
"אבל לומדים להתרגל" אמרה הנערה בנסיון לשכנע גם את עצמה.
"אפשר להתרגל גם ליבלות ברגליים" אמרה הדמות "השאלה לאילו
דברים רוצים להתרגל".
"התרגלות למצב באה לא מרצון, היא באה מחוסר ברירה והשלמה עם
המציאות"
"ועכשיו בעברית בבקשה..."  ביקשה הדמות בחיוך.
"אלה החיים" ענתה הנערה בלי להתמהמה "ואין מה לעשות. אי אפשר
לברוח מהם! אם תלכי לטייל הצרות לא יעלמו! יש דברים שצריך לשבת
ולפתור, כי לכל דבר יש פתרון גם אם זה לא תמיד נראה כך. אם
תנסי לשכנע את עצמך שאין, לעולם לא תחפשי ולעולם לא תמצאי,
והצרות לא יעלמו"
"ואם תנסי להבין אחרים לא תביני את עצמך טוב יותר!" החזירה
הדמות בביקורתיות.
הנערה שתקה לרגע, נעלבת מההתקפה. לאחר שניות של מחשבה לעצמה
תקפה הנערה בחזרה, חלקית מהטפת מוסר, חלקית מהגנה עצמית.
"דווקא כן! למה את חושבת שיצאתי מהמסיבה מוקדם?"
"תכיף תגידי שניסית לברוח מהמציאות שתפסה אותך שם..." אמרה
הדמות במבט חצי מלגל חצי מסוקרן.
"בדיוק!" ענתה "אבל לברוח מעצמי אני לא יכולה. מצאתי את עצמי
שוב, והמצב לא השתנה"
שניהם שתקו.
"אז בעצם... דיברת על עצמך כל הזמן הזה?" שאלה הדמות "ניסית
לשכנע אותי כשבעצם הוכחת את עצמך?"
"כן... " אמרה הנערה "אני מניחה שכן..."
"חיפשת את עצמך במקום הלא נכון..." אמרה הנערה בעלת המכנסיים
הרחבות.
"מסתבר..." אמרה הנערה וצחקה. השתיים שתקו. מכונית שצפרה להם
הפגה את המתח, והשניים פתחו בשיחה קלילה.
"אני חושבת שאני אוכל להתרגל אלייך" אמרה הנערה בתגובה לדמות
וצחקה. הדמות חייכה והשניים שתקו שוב.
"אז..." התחילה הנערה כשהגיעה הנערה לכביש מול ביתה "לילה טוב,
היה נעים להכיר."
"נעים מאוד" אמרה הדמות והושיטה את ידה "אני המציאות" אמרה
בחיוך.
הנערה צחקה והושיטה ללחוץ את ידה.
זרם קל עבר כשנפגשו ידיהם. הנערה הצטמרמרה. תוך שניות אחדות
פקחה את עיניה שנעצמו מעצמן ועמדה מול פתח דלת ביתה, היא הביטה
סביבה, אך ברחוב הריק לא היה זכר לנערה בעלת המכנסיים הרחבות
או לכל אירועי הלילה הארוך.
המומה ומבולבלת, פתחה את הדלת וחזרה, למציאות.