אוטובוס עוצר בתחנה, סילוני אדים ניתזים.
אגלים של זיעה מחליפים בעלות עם רצפה או בגדים,
שיערות נושרות, מעות מרשרשות, ניקובים ניקובים חלולים חלולים.
את עולה על האוטובוס, מפרה שלווה שיגרתית בגוף ראשון וחשוף,
בעור צעיר ומתוח ומבהיק, בכתפיים שנערם עליהן עול הילדות -
זהו עול העיניים שמביטות ומלטפות, שאינך מודעת או מתרגלת
אליו.
אדוות טורדות את מנוחת הקואופרטיב ואת ליבם של גברים מזדקנים:
מי את ? מאיפה את ? לאן את הולכת ועם מי.
אולי גם אנחנו - במדים ובחליפות, במגבעות ובכיפות,
עם תיקים ונשקים וכל אהבת האדם - חולמים ? |
