אני יושב מולו, הוא נראה מאוד נרגש, כועס משהו, אבל מבטו
מאשים.
"ששת" הוא אומר לי, "אני חושב שזו פעם אחרונה שאני מספר לך
משהו מהחיים שלי". ואני זוקף את גבותיי בתמיהה, "מה קרה" אני
שואל חרישית על מנת לא לתת לו להתפרץ עלי. "מה אתה שואל?!
סיבכת לי את החיים בצורה שאף אחד לא יאמין ואתה עוד שואל. חיי
הנישואין שלי בסכנה, אולי ברגע זה יושב איזה עורך דין שמן
ומחכך את ידיו, אבל יש גרוע מזה, ואנחנו עוד נדון בזה ששת"
" לעזאזל, מה קרה". אני מאבד את סבלנותי, אוזני מקבלות צבע
אדום ואני מרגיש את לחץ הדם שלי מרקיע. ואני מקשיב לסיפור שלו.

"זוכר שישבנו מול הים וסיפרת לי את הספורים שלך על אהבות
הנעורים?"
בטח אני זוכר, אני אומר לעצמי. הרי תמיד בצעירותי בצפייה
בסרטים, הייתי מתלהב מפגישות אוהבים במכונית על הצוק מול הים.
אפשר לומר כי הייתי מקנא בבעלי המכוניות. ומייחל ליום בו תהיה
לי מכונית. מכונית הייתה לי  בסוף, אבל רק אחרי נישואי. זה לא
אומר, כי גם בלי מכונית הייתי לוקח את נערותי לצוקי כורכר מול
הים, מסביר להן על השחפים וספינות הדייג, וכמובן דואג לחבק
מפני צינת הרוח והשאר לדמיון...  והוא ממשיך:
"ההשפעה של הסיפור שלך על חיי הייתה משמעותית מאוד אבל אתה
סיפרת לי רק על נעוריך, ואני חשבתי: למה בעצם לא כעת? למה לא
לנצל את החיים כעת? אבל הטעויות שעשיתי בחיים שלי זה שסיפרתי
לך תמיד מה קורה, ואתה בנית לך סיפורים על זה. מה אתה חושב שכל
העולם קורא ולא מבין? אנשים עושים אחד ועוד אחד, והם עשו!!!
ועכשיו אני ממש בצרות."
"אני מקשיב" אני אומר לו "אבל אני עדיין לא מבין במה הסיבוך".
"לקחתי את חברה שלי, אתה מבין-  המאהבת, במכונית אותו בוקר
לצוק הכורכר,  החניתי בצל עצי אשל, ומסביב ציפורי שיר, ירגזי
נהדר ועורב  ואפילו חוחיות. שקט כזה של יום חול חורפי. הים היה
גלי, וגם הגלים שבלב - התחושה הנהדרת של פגישה חטופה כזו, ככה
ממש באמצע היום, כמו שני מכורים לאהבה התנשקנו במכונית בתאווה
כאשר הידיים מחפשות מגע בגוף עצמו ולא בבגדים.  פריטי לבוש היו
עפים הצידה או מופשלים, מי עושה חשבון בלהט החושים על צוק
כורכר מול חוף נטוש ביום חורפי שכזה?  היא התריעה בפני כי
התנוחה שלקחתי על עצמי מסוכנת לגב, לכן השכבנו את המושבים
לאחור הורדנו את בלם היד והתמסרנו האחד לשני בתשוקת אהבה שלא
נודעה בנו שנים. בשלב הזה כבר היינו כמעט עירומים, כל הבגדים
מופשלים והנה עוד רגע נהיה לאחד, אלא שבדיוק ברגע זה נעצר
לידנו הגיפ של  עודד, מישהו שהכרתי היטב, והוא אותי. נבהלתי
ממש. אם ראית פעם מכונית נוסעת בלי נהג, זה כנראה מישהו שעמד
באותן הנסיבות.
ככה בשכיבה תוך שמשכתי את הג'ינס מעלה, הנעתי את הרכב ותוך
הילוך אחורי נעתי לאחור בתקווה שהוא לא יראה ואם כן שיחריש.
זה היה הרגע שגמלה בי ההחלטה לנסות לנתב את הפגישות לבית מלון
או אכסניה יותר נוחה, החלטה שהתחזקה ליום המחרת עם בא כאבי
הגב."
"עד כאן אני לא מבין מה קרה", אני אומר לו, "האם עודד התקשר
עימך או איים עליך, האם בכלל זיהה אותך?"

"אתה זוכר את ההתאבדות של מקס!"
הלם עבר בי באותו רגע
"מקס היה הולך עם החברות שלו לחוף הזה כי אתה סיפרת לו"
אני פוער את עיני מולו.
"זה החוף הקבוע שעודד הולך אליו, אתה פשוט שכחת לספר לי ולמקס
שזה החוף של עודד, יא בן זונה!", הוא מתריס בי, בעוד אני חושב
רק איפה יש לי כדורים להורדת לחץ הדם, הפנים שלי נעשו אדומים,
לרגע עצמתי עיניים מנתק עצמי לחלוטין.

אבל הוא ממשיך: "בחרתי במקום בסוף העולם על מנת להיפגש, לא
הייתי מוכן לוותר וגם לא חשבתי שיקרה משהו, רק מאוחר יותר
קלטתי את העניין הזה עם מקס. נסענו במכונית שלי לנצרת. העיר
הזאת ססגונית, אוכלוסייה מעורבת, מבטים חשדניים לכל הכיוונים,
הרי פיזית בחיים אין לי מה לעשות במקום הזה, ואם תתפוצץ כאן
פצצה? ואם נפגע בתאונה? ואם ידפקו לי רפורט על חנייה? המחשבות
האלו מנקרות במוח, או אולי מטרידות מעבר לכך, גורמות  לחוסר
ריכוז.
נכנסנו למלון מדרגה תת דרגה, אין מה לעשות, מקום שלא עושים לך
רישום בכניסה. עלינו בחטף לחדר, כשאני מביט אחורה לוודא שאין
אף אחד בעיקבותי.
איך שנכנסנו לחדר התנשקנו בלהט אולי חצי שעה, אובדן חושים
מוחלט, זה הטעם שבאהבה כזו. רק אחרי כן התפננו לבחון את החדר
שהיה לשביעות רצוננו".
כאן הבחור מתאר לי את מעשי האהבים שלהם, סערת חושים אמיתית.
כמה צחקתי כאשר סיפר לי קטע בו הם נפלו בחריץ שנפער בין
המזרונים, נפלתי לרצפה, הרגשתי רפיון במתח.
אז הוא ממשיך ומספר לי על התנוחה שבה שניהם גמרו וכמה הרגע הזה
היה נפלא.
והוא ממשיך:  "אלא שבאותו רגע בדיוק נשמעו דפיקות בדלת,
התעלמנו מהן בהתחלה, צעקתי: תפוס! לחדרנית שבטח באה לקצוב את
זמננו אלא שזו נענתה
בקריאה:  משטרה! תפתח את הדלת!
"אל תפתח" היא אמרה לי.
אבל הדפיקות המשיכו ביתר שאת: משטרה, לפתוח את הדלת!
המחשבות התחילו לתת בי את סימנן, התרגשתי מאוד, התלבשתי וגם
היא וניגשתי לדלת בדחילו ורחימו כבר בונה לעצמי סיפור.
השוטר הציג בפני תעודת שוטר ופנה אלי בשאלה:
"שמעת משהו מהחדר השני?"
"לא שמעתי כלום, למה?"
"מישהו התאבד שם אתמול"
"אבל אני כולה שעה כאן!"
"טוב "סליחה" הוא אומר והולך"
אבל אז כשאני מתאושש ומביט לסביבה אני רואה את עודד מאחורי
השוטרים.
"עכשיו אתה מבין איך סיבכת אותי?"
" כן ואני מתחיל לחבר דברים "
"אז מה עושים?" הוא שואל
"עושים מה שצריך!"

למחרת בקמפוס פגשתי את החוקר שלנו מהמשטרה:
"שוב מישהו התאבד בצוק הכורכר, עודד! אתה מכיר אותו, לא?.."