הדבר היחיד שאני רואה
כבר כמה ימים
זה לחבק אותך.
להיות לך לכרית,
שלא תפחדי
להשען עלי.
קן שתמיד
תשמחי לחזור אליו,
לא צמר גפן
שעוטף (ולפעמים חונק)
רק נמל של שקט
מהעולם הגדול מדי שבחוץ.
הרבה זמן
כבר לא הרגשתי
ככה,
שהמלים נהיות פתאום
קטנות מדי.
הרעד
הכמעט ולא מורגש
בקצה היד,
כשאת קרובה.
אז אני שוב
מעלה בראש
את התמונה הזו שלנו
(שעדיין לא צילמתי...)


14-16.5.99



      ליערה