אני מקווה שתקרא את זה, לא יודעת איך באופן מעשי, אבל אני
מקווה שזה יגיע אליך. הרגע הבנתי למעשה בפעם הראשונה באמת
שנגמר.
לפעמים כואב להודות שטעית, אבל לא זאת הבעיה. טעיתי. ועוד
איך.
ועכשיו אני משלמת את המחיר. איבדתי אותך אבל אין לי ברירה
עכשיו.
החלטת שזהו, ואני צריכה לאסוף את עצמי ופשוט להמשיך.
הכנסת אותי ואת כל מה שנשאר איכשהו מאיתנו לתוך ארכיון קטן
ומשומר היטב, ועכשיו הזכרונות שלנו כלואים בתוך קופסא ולא
מסוגלים לצאת. אתה רוצה שהם יישארו שם. הייתי רוצה לבוא, לקחת
אותך אליי ולשכנע אותך שיהיה בסדר, אבל יש נקודות כאלה בחיים
(נקודות דמיוניות) שמהן כבר אנשים לא רוצים לחזור. אולי מתוך
פחד, אולי מתוך חרטה כל כך עמוקה אבל הבנה של השני, אני משאירה
אותך לבד.
אני מקווה שבעצם זה שאני משאירה את זה ככה, זה אומר שאולי פעם
תחזור. אבל אסור לי להיאחז בתקוות ריקות, אני ממשיכה הלאה,
וזוכרת הכל.