לחבר הכי טוב שלי קוראים גילי. הוא מת.
אתה אף פעם לא חושב שהוא ימות, מי לעזאזל חושב שהחבר שלו הולך
למות? זה חלק מתיסמונת "לי זה אף פעם לא יקרה".
לא היה אכפת לי למות במקומו. באמת שלא.
בכל זאת הוא היה החבר הכי טוב שלי. כולם תמיד ראו אותנו ביחד,
ואפילו שרבנו ממש רציני, עם קללות והכל, השלמנו מהר אחרי
שבוע.
לא האמנתי שהוא ימות, למה בעצם? תאונת דרכים ארורה.
הייתי צריך למות גם. הוא הציע לי לבוא איתו, אבל הייתי צריך
להתכונן לאיזה מבחן מחורבן. הוא ואבא שלו נסעו לשחק סנוקר, שזה
יותר כיף ממה שזה נשמע, כי אבא שלו באמת בחור מצויין, בכל אופן
משאית עלתה עליהם. הם מתו אחרי איזה שניה, לפחות ככה אמרו. חבל
שלא הלכתי איתו, אני חושב שאם הייתי הולך, אולי איזה שניה לפני
שהמשאית היתה הורגת אותנו, ממש לפני, אבא של גילי היה מספר
איזה בדיחה גסה, כמו שהוא יודע, ואז שניה לפני שנהרגנו, היינו
צוחקים. ואולי זה מה שקרה.

גילי היה בן אדם באמת נחמד. הוא היה פתי כזה תמים. אם היית
אומר לו משהו, הוא ישר היה מאמין לך. איזה מצחיק הוא היה, באמת
היו המון צחוקים איתו. פעם אחת, בטיול שהלכנו עם בית הספר,
היתה חסרה מיטה בשבילו בחדר, אז אמרתי לו, ככה בציניות, שהוא
יצטרך לישון על הרצפה. ולפני ששמנו לב, גילי כבר הכין לו איזה
מיטה מאולתרת משמיכות על הרצפה, זה היה כל כך מצחיק, אני
חושב.

שסיפרו לי שהוא מת לא האמנתי, בהתחלה חשבתי שצוחקים איתי. אבל
אז שראיתי את אמא שלי בוכה, הבנתי שזה באמת.
אני לא בכיתי, לפחות לא בהתחלה, ודבר ראשון רצתי ישר לאיזה שדה
שאני וגילי היינו יושבים שם מדי פעם, ככה סתם לדבר, בשבת
בבוקר, ולהעביר את הזמן. אז שהגעתי ישר התיישבתי איפה שהיינו
יושבים, כי קבענו להיפגש שם ביום שבת. ואני , כנראה השתגעתי או
משהו, התחלתי לדמיין שמגיע יום שבת ואנחנו נפגשים בשדה. לא
יודע למה, התחלתי לדבר עם גילי, אמרתי לו שלא יאחר, כמו תמיד,
ושלא ישכח את הקלפים. אהבנו לשחק קלפים, ככה סתם בשביל הכיף.
אחר כך הבנתי שהוא לא יגיע ביום שבת, אז התחלתי לבכות, לא
הפסקתי לבכות איזה חצי שעה, כמו מטורף.
לקח לי זמן להירגע, ואז הלכתי הביתה, ושהגעתי שוב בכיתי, ככה
גם בהלוויה וכל השבוע. לא הלכתי לבית הספר כי כל היום רק
בכיתי. בסוף נפגשתי עם איזה פסיכולוג, שניסה להסביר לי, שגילי
הלך ושהוא לא יחזור, ושאני צריך להתמודד עם זה.
אבל הפסיכולוג הזה לא הכיר את גילי, הוא לא הכיר אותו כמו שאני
הכרתי, הוא אף פעם לא ישב איתו ביום שבת, על איזה סדין בשדה
ושיחק קלפים, הוא לא מכיר אותו, אז איך הוא יכול להגיד לי
להתמודד עם זה? איך?

בכל אופן, אני עדיין נפגש עם הפסיכולוג, כי אמא שלי מכריחה
אותי. אני בקושי הולך לבית הספר, כי קשה לי ככה, וכל פעם בבוקר
שאני רוצה ללכת אני נזכר שאני צריך לעבור לאסוף את גילי, ואז
אני נזכר שהוא מת, אז אני בוכה, כמו טיפש. ולפעמים , לא יודע
למה, אבל לפעמים שאני ממש מתגעגע אני, ככה סתם, הולך לשדה
ומדמיין שאני יושב שם עם גילי ואנחנו צוחקים רק שנינו. ואז אני
יושב שם, וכשאני מבין שאני סתם חולם, אז שוב אני נהיה עצוב
ואני בוכה.