[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
אילו רק ידעתי

הוא הגיע חדש. זה משונה, שרשימת החברים שלו בבית הספר כבר יותר
גדולה מרשימת החברים, שהיו לי בכל השנים האחרונות.
הוא שנה אחת מעלי. אני רואה אותו בהפסקות, יושב שם, וכולם
מסביבו. הוא מדהים. כל כך רציתי לגשת אליהם, לשבת איתם. לשבת
איתו. לדבר איתו. אבל אף פעם לא החלפנו מילה. הלוואי שהיה לי
אומץ כמו לכל הבנות, שמקרקרות סביבו כל הפסקה. תמיד הייתי
מסוגלת לדבר עם אנשים, אנשים אוהבים אותי. אבל איתו זה שונה.
כשאני רואה אותו, הביטחון שלי יורד לאפס.

ואז, יום אחד, כאשר ישבתי עם חברותי על הדשא מול המקום הקבוע
שלו, מגניבה מבטים לכיוונו בערך פעם בשלוש שניות, הוא תפס אותי
מסתכלת עליו. הרגשתי שעולמי חרב עלי. אבל תפסתי את עצמי בידיים
והחלטתי להמשיך ולהשיר מבט. הבטתי אל תוך עיניו הכהות, ששאבו
אותי אליהן. התמכרתי ליופי הזה. ואז קלטתי שגם הוא ממשיך להביט
בי. איכשהו הצלחתי שלא לחייך. לפתע, כל מי שהיה מסביבי נעלם.
לא תארתי לעצמי שאחד כמוהו ישים לב אלי. כל כך שמחתי. חבל
שהרגע הקסום הזה נגמר כל כך מהר, כאשר הצלצול פרם את קשר העין
שהצלחתי ליצור עימו, והעיר אותי מהפנטזיה המתוקה שמצטיירת מחדש
בראשי בכל פעם שאני מביטה בו. הפנטזיה שבה אני חלק מהחיים שלו.

התרוממתי מהדשא, התנערתי מעט, והתחלתי ללכת לכיוון כיתה 205.
בכלל שכחתי שעכשיו יש לי שיעור פיסיקה בכיתה 509. וגם לא שמעתי
את החברות שלי צועקות לי שאני הולכת בכיוון ההפוך. רק העיניים
שלו העסיקו את מחשבותי.
בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי גוזרת לבבות מדפים עם נוסחאות,
ומציירתי פרחים קטנים בכל הדפים במחברת.

למחרת החלטתי לעשות צעד. החלטתי לדבר איתו. הרגשתי שאם אני לא
אדבר איתו בקרוב אני אשתגע. כל הבוקר חזרתי ואמרתי לעצמי  שאני
טובה ומוצלחת, ושאין מה לא לאהוב בי. הלכתי זקוף, הישרתי מבט,
(בדרך, גם החלקתי על שקית שוקו שהייתה זרוקה על הרצפה)
והתרכזתי במטרה. שיננתי עשרות פעמים במוחי מה אני אגיד לו
ואיך. הרגשתי איך הבטריה שמזינה את הביטחון העצמי שלי מוטענת
בשיא העצמה.
הגעתי אל כיתתי. לא היה צריך לומר הרבה כדי שחברותי יבחינו
במצב רוחי המרומם, ולא היה דרוש הרבה כדי לגרום להן להוריד
אותו, כמו שרק הן יכולות.
"אוי, החולצה שלך קרועה!"
כן, כן, בדיוק במרכז האיזור שלא רצוי שיחשף. והחזיה שלי הייתה
חשופה לעיני כל. נאלצתי להוריד את העליונית שקשורה באופן תמידי
מסביב למותניי (כדי לנסות לטשטש את הקילו וחצי שהעלתי בחודשים
האחרונים) ולכסות איתה את הגופיה הצמודה שלבשתי, ובכך לטשטש את
הקילו וחצי האחרים, שהעלתי בטיפוח ומאמץ רב בשנים האחרונות.

ובכן, הרגע הגדול הגיע. ההפסקה הגדולה. ההזדמנות היחידה שלי
לגשת אליו. להפתעתי הרבה, חוסר המזל שפקד אותי כל הבוקר,
הפתיע, ונעלם בדיוק ברגע המתאים. הוא ישב במקומו הקבוע לבד
ושירבט משהו במחברת כלשהי. אני לא יודעת בדיוק מה הוא צייר,
אבל מרחוק זה נראה יפה. בכלל, אני בטוחה שכל מה שהוא עושה יפה.
הוא יפה. לא. הוא מדהים.
כחכחתי בגרוני מספר פעמים. בלעתי את רוקי, וקרבתי אליו.
רעדתי כולי. הרגשתי סחרחורת קלה. אבל אמרתי לעצמי שוב ושוב,
שאני חייבת לדבר איתו. אני חייבת שידע שאני שם, ושאני מחכה לו
כבר כל כך הרבה זמן.
הייתי כבר ממש קרובה אליו. הרגשתי איך שפתי מתחילות לנוע, ואיך
מיתרי הקול מתחילים לרטוט. לא ממש שמעתי את המילים שיצאו
מגרוני. אבל זה נשמע משהו דפוק כמו:
"היי.. אהם.. אתה לא ממש מכיר אותי אבל.."
אוף. אני כל כך שונאת כשהפה שלי לא מתייעץ עם המוח לפני שהוא
נפתח.

אבל לא נראה לי שהוא בכלל שמע מה שאמרתי. כי פתאום משום מקום,
הגיחה מישהי יפיפיה, פשוט דוגמנית. היא קרבה אליו בצעדים
גדולים ומהירים. וחיוכה זוהר ומאיר על הכל. הוא הביט אליה.
והיא בקולה המתקתק אמרה לו:
"היי, ממי"
אז הנורא מכל קרה- הם התנשקו.
הרגשתי איך אני מתחילה להיחנק. איך הדמעות רוצות לפרוץ. ניסיתי
לעצור אותן. הייתי צריכה פשוט ללכת משם, אבל כמו מטומטמת
נשארתי לעמוד שם ולהביט בזוג המאושר. בשלב מסויים הם הבחינו
שמישהו עומד מאחוריהם ומסתכל עליהם. היא הביטה בי במן מבט
מזלזל כזה של "מה לעזעזל את עושה כאן?"
אבל הוא כזה מתוק, הביט בי במבט עצוב, של "אילו רק ידעתי."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש משהו חולה
בעיר הזאת







רון חולדאי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/02 2:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה