1.
הוא ישב בחדר קטן, מכנסיו ותחתוניו מופשלים וקרא ספר. הוא קרא
וקרא. הוא הגיע לנקודה שבסוף המשפט האחרון בעמוד השמאלי, כעת
עליו להעביר פיסת נייר אחת מצידו השמאלי של הספר לצידו הימני
של הספר. מר ג. נתקל בבעיה, ידו הימנית אחזה את הספר וידו
השמאלית היתה מועסקת בכיוון של צינור ויצא ממבושיו וכוון ע"י
היד השמאלית לתוך כלי חרסינה אובלי גדול שבסופו חור ומעט מים
מאכלסים אותו. בכדי להעביר את העמוד החל מר ג. לנשוף על אוסף
הדפים שנחו בצידו השמאלי של הספר. לאחר דקות קצרות של נשיפה
נפרד הדף הראשון משאר הדפים, עוד נשיפה אחת והוא צמוד לדפים
מימין. מר ג. שאף נשימה ארוכה והדף התגנב בחוצפה ובחופזה חזרה
לצד שמאל. עוד ניסיון, הדף שוב נצמד לצד הימיני הפעם מר ג.
הטיח את ראשו באמצע הספר בכוח והצמיד את הדף בכוח לצד ימין.
לאחר מס' דקות מר ג. קם, גרם לכלי החרסינה האובלי והרעיש
במוזרות, שטף את ידיו בכלי דומה, אבל גבוה יותר, בעל חור קטן
יותר ושהיה ,בהתחלה לפחות, ריק ממים. אחר כך הוא הרים את הספר
והלך משם.
החייזרים שצפו בוא כל אותה העת החליטו לחזור למסקנתם הקודמת
שהיתה: "בני האדם הם יצורים טיפשים, לצפות בהם זה רק טיפה יותר
מעניין מלצפות באקווריום ריק בגלל שרק הם מספיק טיפשים בשביל
לצפות באקווריום ריק." ועפו משם לפלנטה רחוקה משם מרחק, שאם
היה נספר במטרים ונכתב על דף אורך הדף היה יותר ארוך מהמרחק
עצמו (המחבר: אני מניח שזה לא הגיוני מפני שהספרות קטנות
מהמטרים בכל מקרה וגם צריך המון מטרים כדי להוסיף עוד ספרה
משמאל ורק מטר אחד כדי להוסיף מטר למרחק, אבל זה סיפור אז למי
אכפת).

2.
הקומקום כבר התחיל לשרוק, מר ג. שלה ממגירת הסכום כפית והטביל
אותה בכוס הריקה. הוא הרים את הקומקום ביד שמאל ומזג מים
רותחים לכוס תוך כדי שהוא מהלך לסלון. הוא עשה את זה מאות
פעמים בעבר ובכל פעם הוא היה מודע לסיכון שבפעולה הזאת, וכך גם
הפעם. הוא הגיע לסלון התישב וכרגיל נאנח במחשבותיו שעבר את
הפעולה הזו בשלום. הוא שלף את הכפית מהכוס והניחה על הצלוחית
שכבר היתה בסלון. הוא הרים את רגליו והניח אותן על השולחן ושלח
יד לחפש את השלט על הספה. כשמצא אותו הוא הקיש על הכפתור האדום
והגדול והחל לצפות בטלויזיה. הוא לקח עוגיה מהצלוחית וטבל אותה
בכוס, אחר כך הוא נגס בה, לעס ובלע. הוא הושיט את ידו לשלט
בדרך לשלט הוא הניח את העוגייה בצלוחית ואז הקיש בצידו האחד של
כפתור גדול בשלט, נדמה היה שהטלויזיה נכבתה ונדלקה במהירות אך
כעת היא שידרה ערוץ אחר. קרני האור שיצאו ממקרן הטלויזיה
והגיעו לעיניו של מר ג. הפתיעו אותו כל כך שהוא טבל את השלט
בכוס ונגס בו.
מר ג. ניצב בפני דילמה קשה. על פניו, לא נראה שהשלט סובל מזנק
ממשי כלשהו, אולי הלם קטן, לא משהו רציני כיוון שמר ג. הרפה את
הנשיכה ברפלקס. כעת לא ידע מר ג. אם לצאת לנסיעה ארוכה ולדאוג
לשלומו של השלט, מה שכרוך מרשימת הוצאות צנועה אמנם, אך מעיקה
למדי, או שמע ינגב את השלט וינסה להפעיל אותו - פעולה שעשויה
להסתיים בהקלה ומניעת הפסדים או להיות הרת אסון ולעלות ביוקר
לרכוש ולנפש.
בעיותיו של מר ג. הגיעו לקיצן כשמטוס זעיר ללא טייס נכנס
בחלונו וניפץ את צג מכשיר את הטלויזיה לרסיסים ולא שכח להפיל
מנורה, אגרטל ואת כוס התה בדרך. וכמובן שגם בדרכו דרך החלון
הסגור דאג לפזר רסיסי זכוכית נוספים ברחבי הבית, לקרוע את
הוילונות ולהרוג את הכלניות המסכנות.
זאת הפעם הראשונה שמר ג. ראה מקרוב מטוס זעיר ללא טייס והוא
הבין שני דברים חשובים עד מאד: הראשון - זעיר זה כנראה יחסי,
כי זה אחד התאורים האחרונים שברנש בורגני כמו מר ג. יעניק
למכונת ההרס שטסה דרך חלונו בשניה האחרונה. והשני - כשלמטוס
אין טייס אין את מי להאשים.
מר ג. החליט לצאת לשאוף אויר.

3.
מר ג. נכנס הביתה. לשאוף אויר, רעיון שנשמע ממש חכם בתחילתו של
העניין, הסתבר להיות רעיון נוראי שרק אידיוט גמור היה מעלה
בדעתו לקיימו. מילא שהאויר בחוץ היה מסריח ומלא ביללות של
תינוקות וחתולים, נביחת כלבים שמנסים או להרגיע ילדים מייללים
או להפחיד חתולים שעשו אותו דבר ונוסף על כך עשן המכוניות.
מילא כל אלו, שהיו נסלחים ללא מבט קצר לאחור, אבל היה זה ביתו
שהיה כעת כמעט ריק מלבד לטלויזיה מנופצת, רסיסי חלון, אגרטל
וכוס שבורים, וילון קרוע וכמה דברים שנראו כעת חסרי כל ערך, זה
היה הדבר שגרם למר ג. לקוץ בנפשו. הוא התיישב.
מר ג. תהה מה לעשות, אחרי שהוא הבין שעליו להתקשר למשטרה מיד
הוא תהה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן להגיע למסקנה פשוטה כל כך
ואז תהה מדוע הוא תוהה בכך ואינו מתקשר כבר. הוא הקיץ. הוא
הרים את השפופרת, הקיש על הלחיצים, הצמיד את השפופרת לאוזנו
ואז הוא שם לב שאין צליל חיוג. אחר כך הוא שם לב שגם אין טלפון
ואז תהה בזה קצת. הוא הלך לישון.
הוא חלץ את נעליו ומשכב על המיטה... בום! לא, הוא נשכב על
הרצפה.
כשמר ג. התעורר בבוקר וחזר לסלון
הכמעט-ריק-חוצמ-כמה-שברים-של-זכוכיות-מכל-מני-סוגים-וקצת-בד
שלו הוא חשב שזה מאד לא מכובד מצד הגנב להשאיר כזה בלגן אחריו.
מר ג. היה משוכנע לגמרי שלו הוא היה פורץ לבית של מישהו והיה
מוצא אותו מבולגן הוא בודאי היה מסגר אחריו, ולו רק שדעתו
המשובשת בלאו הכי של בעל הבית לא תתרסק עליו ועל שאר דיירי
הבית.
מר ג. התייאש, אם אין לו טלפון הוא ילך לתחנת המשטרה. לו היה
נחמד יותר בעבר, היה יכול ביום נורא כזה ללכת להתנחם, והתנחל
ולצלצל אצל אחד השכנים שלו, אבל מר ג. היה שכן נורא, שלא נאמר
בלתי נסבל והשכנים שלו בודאי ילעגו לו ויטרקו את דלת המתכת
הכבדה שלהם על פרצופו המייבב.
4.
ההליכה לתחנת המשטרה היתה אורכה. מר ג. גר בשכונה בטוחה, כך
נאמר, ולכן לא היתה בה תחנת משטרה, כי למה תחנת משטרה אם דבר
לא קורה? ניתן להסיק בקלות מסקנה שגורסת ששכונה בטוחה היא
שכונה שבה אין תחנת משטרה. או ששכונה שבה אין תחנת משטרה היא
שכונה בטוחה, לא משנה, בין כה וכה הטענה הזאת אירונית למדי כי
אם המשטרה היא הגורם לפשע, אולי כדאי שיהיו אלה אוספי האשפה או
הדייגים שיהיו אחראים לפיתרון ומניעת פשעים.
כשמר ג. הגיע לתחנת המשטרה, הוא עשה מה שכל בנאדם שמגיע למחוז
חפצו עושה שכהוא מגיע אליו, או כמעט כל בנאדם שמגיע כמעט לכל
מחוז חפצו - הוא נכנס.
בתחנת המטרה היה דלפק ומעבר לדלפק פקיד רזה וממושקף. מר ג. פנה
אל הפקיד שאמר לו:
"שלום, שדדו את הבית שלי, אתה מבין, התרסק בו מזל"ט אז יצאתי
לטיול וכשחזרתי הבית היה ריק למעט שברי חלון, טלויזיה הרוסה
כוס מנופצת, רסיסי אגרטל ווילון קרועה, גם הטלפון נעלם אז
הייתי צריך ללכת עד לכאן כדי שאתם, אני מתכוון השוטרים, תוכלו
לעזור לי"
הפקיד הממושקף נראה כאילו הוא מנהל תהלכי חשיבה איטיים במיוחד
ואמר:
"שלום, שמי רוברט, כיצד אולי לעזור לך?"
"שלום שוב, שדדו אותי, אני חושב שכבר אמרתי לך את זה. אתם
המשטרה, לא?"
"כן"
"יפה, ולכן אם קורה לי אירוע מצער כל שהוא שקשור בפורע חוק
מסויים שפגע בי, אני בא אליכם, נכון?"
"כן"
"יופי, ובכן, כפי שבודאי ניחשת, קרה לי אירוע מצער עם פורע חוק
מסיום שפגע ברכוש שלי"
"אה הא, נהדר, אם כך, מלא את הטפסים הללו ותחזיר לי אותם"
מר ג. לקח את הטפסים התיישב והחל לעיין בהם, הם שאלו שאלות
טיפשיות רגילות שאפשר היה לצפות שישאלו. מר ג. מילא את הטפסים
ונתן אותם לפקיד הממושקף, והוא הורה לו שילך ויאמר לו מה דברם
של החוקרים לאחר שיחקרו, והוסיף שצפוי שיגיעו בימים הקרובים
לבדוק את זירת הפשע.
כשמר ג. יצא הוא שמע את הפקיד אומר לאזרח אחר:
" שלום, שמי רוברט, כיצד אולי לעזור לך?...  אה הא, נהדר, אם
כך, מלא את הטפסים הללו ותחזיר לי אותם".
מר ג. ניזכר בכלי שראה בחנות, הוא חשב שראשו של רוברט ככל
הנראה משרת אדון אחד בלבד, את המשקפיים, וכל יעודם של אוזניו
ואפיו הוא להחזיק את המשקפיים במקומם. ככל הנראה יש לראש עוד
שימוש והוא להפעיל את הרשמקול שנמצא בו כדי שיחזור על אותם
הדברים שוב ושוב, כנראה בפקודת המשקפיים שהן ללא ספק החלק
האינטליגנטי ברוברט.

5.
אם לבנאדם אין כלום בבית והוא רוצה לדעת מה עושים כשאין כלום
בבית הוא הולך למקום שבו יש אנשים שיודעים מה לעשות כשאין כלום
בבית. מר ג. לא היה כזה בנאדם, פעם הוא היה ברומא והתנהג ממש
כמו שהוא מתנהג תמיד, והוא, על אף שישנן מחלוקות בעניין מוצאו,
בהחלט לא רומאי.
ולכן, שמר ג. לא ידע מה לעשות עם בית ריק הוא הלך לדבר עם
בנאדם שככל הנראה לא ידע מה לעשות כשאין לך כלום בבית, אבל
לפחות הוא בר-שיחה טוב.
"מר ג!"
"אמרתי לך, אני מעדיף שתקרא לי בשמי הפרטי"
"ואני אמרתי לך לא פעם שאני מעדיף שלא תבוא לכאן"
"המם.... זאת נקודה... המם... מעניינת... אבל... לא."
"נכון"
ברגע זה היתה שתיקה, אבל לא שתיקה מביכה, זאת היתה שתיקה שיש
לה מטרה אחת וכשחושבים על  הסיבה הזאת היא נראת סבירה למדי,
אנשים כבר שכחו מה שמר ג. אהב לזכור:
מותר לשתוק בשני מצבים עיקריים: כשאין מה להגיד, וכשאתה לא
רוצה להגיד שטויות.
לא כולם שמרו על הכללים האלה...
"אז... מה עם הנשים האלה, תמיד טרודות באיפור, אה?"

הערה: זה לא סיפור שוביניסטי, אולי טרודות באיפור, אבל כולנו
יודעים במה גברים טרודים כל הזמן. זהו, תמה האפליה המתקנת

"אני לא בטוח, פעם הייתי עם אישה שהסתכלה גם עלי לפעמים"
"מספיק מר ג. אתה לא נראה כל כך רע"
"אתה לא מבין, היתה לה מראה"
"אני מבין, אתה לא מבין, זאת לא היתה מראה"
"לא?"
"זה למעשה היה מכשיר משוכלל עם שם ארוך כזה ושעושה דברים כאלה,
שגם להם יש שם ארוך"
"תמיד רציתי כזה, אבל הם מאד יקרים"
"אני יודע"
שוב היתה שתיקה, רק שהפעם היה זה המלצר שקטע אותה.
"מה תרצו?"
"אני אזמין כוס קולה, בלי קרח בבקשה" אמר מר ג.
"אין לנו קולה"
"מם... אז כוס מיץ תפוזים, בלי קרח"
"אין לנו מיץ תפוזים"
"מים, בלי קרח?"
"מצטער, אבל אתה יכול לקבל כוס קרח"
"לא תודה, אנחנו פשוט נשב כאן ונפר את החוק שאומר שחייבים
להזמין אם יושבים כאן בזה שלא נזמין"
"תהנו מהאוכל"
מר ג. חשב שמצבו של המלצר גרוע משל רוברט, כי גם משקפיים אין
לו למסכן. ומה בדיוק אמור להיות החלק האינטליגנטי בו?
הם שבו לשיחה, זאת אומרת, הם שבו לקטע שממנו נקטעו, זאת אומרת
זה נשמע בערך ככה:
"........................................................................................"
ואז היתה הפסקה קצרה, ואז:
"............................, ....... ....... ..
...................... ... .. ... . . . ........ .. .
............ ......,. ........ ... .. .. .... ... ..... . .
. . ...... . . . , ........... .. . . .. .. . . ., ... . ."
הערה: יש בקטע הזה נקודות, פשוט לא רואים אותן בים של
הנקודות
וככה בעוד הם מנהלים שיחה, או מפסיקים לנהל שיחה, או מפסקים את
השיחתיות שלהם, פתאום הגיחה נערה חלומית מאיזו פינה ונישקה את
מר ג. נשיקה מאד מאד נשיקתית, כזאת שרק משהי
שיוצאה-איתך-חודשים-ומאד-מנשקת- כזאת היתה נותנת. הוא אמנם היה
מופתע, אבל לא איבד את העשתונות.
"סליחה.... מה? לי? מי?"
היא המשיכה לרוץ, מר ג. הבחין בשורה די ארוכה של גברים
מבולבלים בהמשך הרחוב בכיוון שממנו באה, הוא הסיק מסקנות.
הבנאדם השני ששתק שתק עכשיו עם פה פתוח לרווחה, כאילו הוא מנסה
לפתות זבובים להכנס ואז לסגור עליהם את הפה, רק שהוא לא רצה.

6.
פרק מנותק מהסיפור שאולי יבהיר כמה דברים לאנשים שאני מכיר,
או יותר חשוב, אנשים שמכירים אותי.
תאורית האי-מקלחת. תאורית האי-מקלחת אומרת שלא מתקלחים.

7.
מר ג. הלך הביתה, הוא הגיע למסקנה שלהיות בבית ריק זה יותר טוב
מלהיות בבית ריק של מישהו אחר, אז לפחות הוא לא ישתה קפה.
אנשים ששותים קפה הם לא מכורים לקפה, הם רק שותים אותו כדי
לחיות, זאת לא תלות, זה רצון מאד חזק לחיות. ויש אנשים שלא
שותים קפה וחיים, אבל כולם יודעים מה קורה להם - הם לא שותים
קפה, ומה טוב בזה? זתומרת, כולם אוהבים וקפה, ומי שלא אוהב -
שלא ישתה.
כמובן שישנו גם הטיעון הנכון - קשה מונע שיחרור של חומרים
מעייפים במח, בגלל זה מרגישים פחות עייפים. הבעיה היא שהמח לא
יודע את זה, אז הוא גורם לשחרור גדול יותר של חומרים מעייפים
שמנוטרלים ע"י הקפה. כך ששתיין קפה מפסיק לשתות, הוא נהיה ממש,
ממש עייף, אבל רק לשבוע או משהו, עד שמח מתרגל. אז מה הבעיה?
טוב, מי רוצה להיות עייף שבוע?
מר ג. לא שתה קפה, כי לא היה לו כלום בבית, אז הוא היה עייף.
אנשים עייפים הולכים לישון, אבל כשמר ג. עייף, הוא הולך
לישון.
אז הוא ישן.
וישן
ואז הוא קם.
אחרי כמה זמן הוא מת, רשמית - עדיין לא ברור למה, אבל כולם
יודעים שזה קשור לעובדה שהוא לא אכל, שתה, זז, פתח את העיניים
או צרך קפה כמה ימים.