הם התכנסו בשעה מאוחרת מידי בלילה. נוחות לכל המשתתפים, זאת
הייתה העדיפות. כמובן שגם האווירה שהלילה משרה על יצורים חיים
הייתה חשובה, חשובה מאוד אפילו וזה רק היה יתרון.
"כפי שכולכם וודאי שמתם לב, ואיך אפשר שלא לשים לב למין מצב לא
טבעי שכזה... נפגענו. כמובן שבמוקדם או במאוחר זה היה צפוי,
הרי זוהי מטרתנו בחיים, להיפגע, אך מי חשב שכל כך מוקדם
בחיינו..." פתח הדרקון שעל פי רוב היה דברן גדול והוכר כמנהיג
החבורה (עד כמה שניתן היה לקרוא להם חבורה... ). "ולא רק זאת
שנפגענו, אלא גם שהמעשה נעשה ע"י חבורת ילדים החושבת את עצמה
אבירים חזקים וחכמים..." ניסה הדרקון להמשיך, אך הופרע ע"י
מלמולי הסכמה מכיוון קבוצת האורקים. הייתם חושבים שכמה מלמולי
הסכמה יהיו שקטים וחסרי מימד ההפרעה, נסו לתאר 500 יצורים
עושים את זה בו זמנית. במילים זה אפילו נראה יותר גרוע - חמש
מאות, לא רק זאת אלא בנוסף דמיינו לעצמכם שכל אורק הוא יצור
חסר היכולת להבין נימוסים מהם ועל פי זה גם אינו יודע מה
משמעות ה"מלמול" במלמול הסכמה, אורק יודע לנהום בהסכמה. עכשיו
תתארו את המצב.
"חבורת ילדים שאפילו אין בכוחם להזיק לקטנה שבציפורניי" הוא
עצר רגע לחשוב "שאפילו אין בכוחם להזיק לקטנה שבציפורניכם"
הדרקון פנה אל האורקים. ושוב נהמות ההסכמה עלו על כל רחשי
החשיבה.
"נקמה" נהמו שלושת ענקי הסערה כפה אחד (שהסריח כמו עשרה
לפחות).
"לשרוף!" חרג הדרקון ממנהגו וסיכם את מחשבותיו במילה יחידה.
"אין ספק שזוהי תהיה חגיגה גדולה של מוות" צהל לו הערפד
באציליות. עד עכשיו הוא התאבל על מות חברתו למוות אשר נשרפה
בעינויים ע"י החבורה הנ"ל. זה היה מחזה מפחיד במקצת.
האורקים חסכו את המילים וכבר פנו לכיוון היציאה. "לשרוף" הוסיף
הדרקון שנכנס לטראנס מוות.
"וואההההההההההההההה!!!" נהמו הענקים ושברו את הקיר.
לרגע אחד היה שקט. רגע לאחר מכן האוויר התמלא בצעקות הולכי
השתיים ובשקשוק הכנפיים של בעלי הטיפה יותר מזל.
במהרה הם הגיעו לעיר הקרובה. שם, סברו לעצמם, מסתתרים מוגי הלב
המכנים את עצמם אבירים. מהומה רבה (בשתי מילים). ענקי הסערה
בתיאום מוחלט, שסביר להניח היה קשור בהיותם קשורים בקשר דם
כלשהו, או בהיותם מאותגרים שכלית-מרחבית-מוצאית באותה כמות,
היכו את מגדלי השמירה ואת החומה המקיפים את העיר. בעוד אלה
מכים על ימין ועל שמאל, הדרקון שנודע בפירומניות שלו החל שורף
לאותם הכיוונים בדיוק רק יותר במרכז העיר. הערפד, שהחל מתגבר
על אובדנו, פנה אלי הפונדקים הנחבאים בסמטאות חשוכות, שם וודאי
יוכל למצוא את מבוקשו - נקמת דם. הערפד שוטט לו טורף מכל הבא
ליד: נערה במיני, נערה בחליפה חסינת אש, גברבר עם פגיון כסף
שלא נשלף בזמן, זקנה עם פרקינסון... הרגילים... לפתע נוספו
כדורי אש ענקיים לבליל שהתקיים באותה נקודה בזמן ובמרחב. אם
הייתם מסתכלים מקרוב סביר להניח שהייתם רואים שאלו היו תוצרי
הקטפולטות שהאורקים הביאו פתאום משום מקום. וכך, כשכל תושבי
האזור בורחים לכל הרוחות, ומידי פעם נשלח אליהם פרץ מכוון היטב
של אש מפי הדרקון הפירומן, פנו שאר החברה לכיוון הטירה הגדולה
שעמדה במרכז העיר, שם הניחו שתמצא החבורה הנלוזה.
"הייתי אומר שיש סבירות גבוהה שאולי חבורת הפרחחים בעלי החרבות
המדומות מתחבאים להם באיזשהי פינה בתוך תוכי הטירה הגדולה הזאת
שנראית שייכת לאנשים שהם כביכול אמיצים אבל בעצם הם לא" הצטרף
הדרקון לחבורה, כשהוא לחלוטין מפספס את מהלך העניינים בזמן
ששהה במרדפים אחרי הבורחים.
"הייתי אומר שתשתוק" נהם לעברו מנהיג האורקים, שלרגע נמאס לו
להיות נשלט כשהוא אמור להיות השליט הבלתי מעורער של חבריו, הוא
הרי שולט על חמש מאות כמוהו שפעם היו אלף (לפני בוא החבורה
ההיא ממקודם) כמוהו שלא כמו הדרקון שחכם על חלשים...
הדם זרם ברחובות כמו יין, האש פיזזה כמו חבורת זבובים שהשתכרו
מהיין שנשפך, והחבורה המוזרה שלנו צהלה ושמחה- סוף כל סוף אקשן
לשמו. כמו שהייתם מצפים במקרים מעין אלו, בסופו של דבר הם
הגיעו לטירה. שם, כמובן, חזרה הסדרה של חבטות ענקים, פרצי אש
דרקוניים, וכדורי אש נורים. הערפד מיודענו החליט שהגיע הזמן
לנצל את כישוריו המיוחדים והפך לעטלף, בצורתו זו יכל לעופף
חופשי בטירה ולהתערבב בטבעיות גמורה עם תושביה הרגילים ביצורים
שכאלה. בעודו מעופף הצליח לעצבן לא מעט מהאבירים כביכול הגרים
במקום (או סתם נהנים מההגנה שהוא העניק עד עכשיו), הרי איך
יכול להיות שטירה-כל-כך-מוגנת תצליח להסתיר בתוכה יצורים
נתעבים,עיוורים ומציקים שכאלו? לפחות משהו הוא עשה לטובת
חבריו, כשאבירים מעוצבנים הם נלחמים פחות טוב.
מפה לשם, הצליחו הענקים לפורר את רוב המבנה, חוץ ממגדל אחד
שנפל על אחד מהם ואילץ אותם בכך שהרג אותו לפרוש ממסע ההרס על
מנת להביאו לקבורה הולמת (ענקים וטקסים- לכו תבינו). משם לפה,
הדרקון הצליח להעלות למוקד את רוב תושבי הטירה שלא נספו בין
ההריסות. הוא עשה מעגל ענקי של אש וכל כך התלהב עד ששכח את
מטרת בואו האמיתית (פירומנים ואש- לכו תבינו). האורקים ובראש
מנהיגם נצלו וניצלו את המצב על מנת להתבלט, ישר שלפו חרבותיהם
ורצו אל האזור שהיה אמור להיות מתחת למגדל האחרון (זה שהתמוטט
על ענק), שם, היה ברור להם, מסתתרים מוגי הלב הקוראים את עצמם
אבירים. הם באמת היו שם. דלת באדמה שמובילה למין מקלט, מקום
אפוף בעשן נרות ואווירה אבירית.

"אתם שומעים צעדים רבים משמאלכם, מכיוון המדרגות, אבל ממש הרבה
צעדים. מה אתם עושים?" הקול הדהד וטיפה הפחיד את מנהיג האורקים
שהוביל.
"נלחמים אלא מה..." נשמע קול שונה במקצת "אנחנו מסתדרים משני
מצידי המדרגות ומחכים בשקט מופתי" המשיך הקול.
"טוב קחו" חזר ואמר הקול הראשון. נשמע גם שקשוק של משהו לא
ברור.
"אתה הרגת שניים, ואתה שניים אחרים. הקסם שלך הצליח יותר והרג
עוד עשרה מאחוריהם" לפני שהמנהיג הבין מה קורה הוא כבר לא היה
בין החיים. "האחרים רואים שאתם חזקים ובורחים, לא לפני שהקשת
המוצלח שלכם הורג עוד אחד" הקול המשיך. 485 האורקים הנותרים
ברחו.
הערפד-עטלף שהגיע באיחור אופנתי, עופף בעליצות של-לפני-המוות
לו לתוך המקלט, מקום טבעי בשבילו. שקשוק כנפיו מהדהד ברחבי
החדר הצפוף.
"אתם שומעים משק כנפיים, עטלפי משהו, מסביבכם" הקול הראשון חזר
לדבר.
"יש לי זיוונות נכון?" שאל מישהו במהוסס "אני גם יש לי קשת,
אני יורה בו, לפחות מנסה..."
"העטלף צונח, ירית חץ מעץ נכון?" העטלף צנח לרצפה, חזר לצורתו
המקורית.
"אין לי מספיק פ"ז בשביל משהו אחר, רק הצטרפתי זוכר?" אמר
הקול, עדיין במהוסס.
"הוא מתפורר ונעלם" הערפד התפורר ונעלם.
"זה ילמד אותו לקח" ציחקק מישהו אחר "שילמד לקרוא את השלט -


Do Not Disturb " .