היינו ילדים להורים שעבדו 24 שעות ביממה. מטיסה לטיסה, זו
הייתה המציאות בה חיינו.
מאז שזכרתי את עצמי ידעתי שהוא שונא אותי. הילדה שהכי מפחדת
בטיסות שהפכו לשגרת היום של אמא ואבא, הצווחנית המעצבנת שתמיד
הייתה צריכה ליווי מאחת הדיילות. תמיד ידעתי שהוא שם, שאני
אראה אותו באנגליה או בקנדה, בדנמרק או בארצות הברית. תמיד הוא
היה שם כדי להקניט, לצחוק, ללגלג, לעצבן.

השנים עברו, וכולנו התבגרנו. הייתי כבר בת 16. באחד הימים
כשדיברנו על הקמת מועדון זמני, והצעתי לצבוע אותו, הוא שוב צחק
וחיקה אותי. "אז בואו נצבע פה... איזה רעיון מטומטם..." הוא
גיחך.
באותו יום, כשכולנו צעדנו לעבר המועדון , מצאתי את עצמי חושבת
עליו, מתלבטת בשאלה אם הוא יגיע או לא, ומקווה משום מה שכן.
כשראיתי אותו עומד מגחך בפתח הדלת, רווח לי. השתדלתי שלא להביט
בו. הוא מצא כל פעם מחדש דרך לצחוק עלי ולהציק לי. פתאום ראיתי
שהוא מתקרב אלי עם מברשת צביעה בידו, צבע נוטף ממנה. לרגע
חשבתי שהוא יקשקש לי על החולצה, ונרתעתי לאחור. "אל תדאגי, אני
לא אצבע אותך" הוא ביטל לי את המחשבות החולפות. הוא כרע לידי
והתחיל לצבוע את הקיר. באותם שניות הבנתי לפתע שאני אוהבת
אותו. פתאום התעוררה בי סקרנות. "איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"יותם, בפעם האחרונה ששאלו אותי" הוא ענה לי בשלווה. יותם.
נכון. עכשיו נזכרתי. מעולם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה, וגם את
שמו לא כל כך זכרתי. אני מניחה שהוא תמיד היה קיים בתודעה שלי.

אחרי יומיים שלא התראינו, טסתי עם אמא ואבא לאמסטרדם. התגעגעתי
אליו מאוד, והוא נשאר בארץ אחרת.
עברו עלי חודשיים ארוכים באמסטרדם. יחסית לבד, עם חלק קטן
מחבריי איתי בעיר הזרה. פיתחתי גישה מרושעת לאנשים, יבשה
ועצובה, עם משהו נוגה בעיניים, תמיד.

בוקר אחד נסעתי בחשמלית ישנה ברחוב צדדי בעיר ההומה. נסענו,
ומתוך הנסיעה האיטית התבוננתי החוצה. חשמלית אחרת עברה לידנו,
ופתאום- לא... הרי זה לא יכול להיות... פניו של יותם נשקפים
מהצד השני, בינינו מפרידות שתי זגוגיות. הושטתי יד מלטפת
לחלון. "לא... חכה..." מצאתי את עצמי ממלמלת. יותם עבר, יותם
היה ואיננו עוד, ואני לא אצליח למצוא אותו בין ההמונים, והוא
בטח לא שם לב ולא ראה אותי.
עצרנו בתחנה, ואנשים נוספים נדחקו לקרונות הצפופים ממילא.
תקווה חדשה דלקה בי, אבל מיהרתי לכבות אותה בטענה עצמית שאני
לא אצליח למצוא אותו כאן לעולם.
אנשים מפנים מקום לאנשים אחרים, הקרון מתרוקן מעט, ומתמלא
בזרים אחרים. אחד מתקרב אלי, מבקש אולי לתפוס את המקום שלידי.
שיער קצוץ, עיניים ענבריות גדולות, מה שכבר חשבתי שלא יכול
להיות- יותם.
הוא התקרב, מחייך אלי, מזמין אותי אליו בידו, ומחבק אותי חיבוק
דוב נשכח. לפעמים אני פשוט צריכה שמישהו יחבק אותי, שישכיח
ממני את כל הצרות. ללא מילים הוא החזיר את מבטו אלי, ואז אמר
בפשטות "התגעגעתי". החזרתי לו חיוך רחב.

בתחנה הבאה ירדנו בידיים שלובות, ואני הבטחתי לעצמי, שאני לא
אתן לו לעזוב, לעולם.











אולי תתפלאו להאמין, אבל את כל זה אני חלמתי בלילה אחד
מסויים, אולי זה גם מה שהופך את הסיפור הזה למשמעותי הרבה יותר
בעיניי. אני לא יודעת מי זה יותם, למי הוא דומה או למה המצאתי
דמות כזאת. פשוט חלמתי את החלום הזה בדיוק, והעלתי אותו לפה
(ובמהלך כל החלום הלב שלי דפק והפרפרים בבטן גאו...)