פעם נתקלתי בסיפור משעשע מאוד שכתב בחור חייכן בשם קיווי.
הסיפור עסק בתלאות הרבות שעברו עליו במסעו להחליף את מכשיר
הפלאפון שלו, או להוזיל את העלויות.
הקטע הכי מצחיק בעיני, היה שהכל היה אמיתי, מבוסס על חוויות
שחבריי, לשעבר לעבודה, חוו אתו יחד. אני אישית גורסת כי לו
הייתי שם עדיין, או אילו הוא אכן היה מטופל על ידי גליה, כל
הסיפור היה נחסך מעיני קוראי במה האהובים, אבל איך אומרים
בפולנית? שוין. העיקר שהיה שמייח.
מה שכן, הבטחתי לו כבר אז, שאספר לו, וגם אחשוף לעיני שאר
העולם, לא את הצד המובן מאליו של להיות לקוח נזעם וצודק, כי אם
את הצד הפחות מובן. הצד של הנציג האומלל.

ובכן, נעשה את זה בצורה האהובה על ידיד אחר משכבר, השבלול.
נציג את זה כרשימה:

1. המטורף. אבל הכי מטורף בעולם!

אחת השיחות הראשונות שלי בפלאפון. אני עוד "ירוקה" לגמרי, אין
עלי פז"ם במיל', רק אתמול צעקו עלינו, החדשים, שההפסקות קדושות
מכל הן, ואל לנו לפספס אותן. והנה, קרבה ובאה לה שעת ההפסקה
שלי, ועל הקו בחור שיש לו מכשיר מנגו. לאלו מביניכם שאינם
בעניינים, אסביר ואומר שמדובר בקו טלפון שהוא שילוב בין שיחות
יוצאות לטלכרט, כשבעל המנוי יכול לדבר רק אם טען מראש סכום כסף
במכשיר, והסכום עוד לא נוצל. הלקוח מודיע לי שנגנב לו המכשיר
והוא היה מבקש לנתקו. כמו כל נציגת שימור טובה, אני שואלת אם
היה מעוניין לשדרג במבצע מצויין. "לא" עונה לי הבחור "רק
לנתק". בסדר. אם זה מה שהוא רוצה ועוד שניה יש לי הפסקה, קדושה
להזכירכם, מי אני שאעמוד בדרכו?
"בסדר" אני עונה "אני שולחת לך עכשיו טפסי ניתוק, הם מגיעים
אליך בדואר תוך מספר ימים, אתה חותם עליהם, מחזיר לי, ותוך 24
שעות הקו מנותק".
"אי אפשר בפקס?" הוא שואל.
"לא. זה נייר כימי עם העתקים. לא ניתן להעביר בפקס". אני
מסבירה בסבלנות.
"את בטוחה? את לא יכולה לשאול?"
"אני בטוחה אדוני"
"אז אולי יש איזה ניתוק זמני שאפשר לעשות?" הוא מקשה.
"יש אבל הוא לא רלוונטי לגביך מאחר ובמכשיר שלך יש בערך 15
אגורות, סכום שלא מאפשר אפילו שיחה".
"ואם יגנבו אותי?"
"אדוני, אין ממה. אין כסף במכשיר" אני ממשיכה באדיבות ( נשבעת!
).
"ואם בכל זאת? אולי תנתקי אותי ודי?"
"הטפסים בדרך אליך, אדוני"
"אבל ניתוק זמני, שלא יגנבו אותי בינתיים, אני מתכוון". יש לו
עוד כוח. זה ימשיך כל הלילה אם הוא רק יוכל. השעון זז בעצבנות
לכיוון שעת היעד להפסקה. 60 שניות, 40...
"ניתוק זמני סתם עולה כסף והוא מעביר את הפלאפון למצב זהה
למנגו בלי כסף, שזה המצב שאתה ממילא נמצא בו" אני מנסה שוב,
הפעם עם צל של חוסר סבלנות. הוא מבחין בכך. וממשיך בשלו,
כמובן.
"איך תחייבי אותי אם זה מנגו ואין לי שם כסף, הא?"
"אני באמת לא יודעת. לא חשבתי על זה" עכשיו אני כבר נמהרת
לגמרי. ממש חסרת סבלנות, אם כי עדיין אדיבה.
"מה את צועקת עלי ככה?" הוא נרעש פתאום. סליחה? צועקת? אפילו
לא הרמתי את הקול!
"לא צעקתי ואני מתנצלת אם כך זה השתמע באוזניך. לא זו הייתה
הכוונה" אני אומרת, שוב סבלנית ומתנצלת הכי שאפשר. ואז... מגיע
הקילוח.
"ההתנצלות שלך לא מתקבלת עלי! יא זונה קטנה! על מי את חושבת
שאת צועקת ככה?" הוא צורח בהיסטריה.
שניה, תזכירו לי על מה, בשם אלוהים, הוא מדבר?
"אדוני, אין צורך לקלל" אני אומרת כעשרים שניות אחר כך,
כשההכרה חוזרת אלי.
"מי מקלל אותך יא זונה? את לא יודעת שמקליטים אותך, מטומטמת?
אני אמצא אותך וארדוף אותך עד שתענשי!" טוב, אנחנו בכלל לא
נסחפנו בקטע תנכ"י נבואי או משהו כזה.
"אדוני, אל תאיים בבקשה" אני מנסה שוב, המומה לגמרי.
"אני לא מאיים ולא מקלל אותך זונה קטנה! אני אדאג שתפוטרי! אני
אעניש אותך אני..."
אני לא אלאה אתכם אבל זה נמשך עוד ועוד, עד שפשוט אמרתי לו
"טוב אדוני, הטפסים בדרך אליך ושיהיה לך יום טוב" וניתקתי.
שניות אחר כך, הוא בדיוק אצל הנציגה לידי.
"אני מבינה" היא אומרת לו מחוייכת "מיקה ניתקה לך בפרצוף, לא
לפני שהיא קראה לך 'בן זונה שקרן'. כן.. אהה..."
באיזה שהוא שלב היא צעקה עליו שהיא ישבה לידי ולא היה כזה דבר,
אבל בסוף הם סיכמו שהוא יחזיר את הטפסים ובמקביל יפרסם בעיתון
המקומי של חולון ובכלבוטק, שמיקה מפלאפון היא זונה שקרנית.

נכון מגיע לו המקום הראשון?

2. שיחה ראשונה.
"פלאפון שלום, מדברת מיקה" אני מחייכת דרך האוזניה.
"או, יופי, גם כן אתם! שעה אני מתייבש עם המוזיקה המסריחה
שלכם, מתכנן איך אני נכנס באמ-אמא של הנציג שעונה לי, איזה
קללות לקלל, ואז את עונה לי עם קול מתוק כזה. איך אני יכול
לצעוק עליך?"

3. הבנננה.
לקוח ירושלמי עצבן, זועם על השמונה אחת אחת שלו. הוא מתנשא
מעלי בקטע של "את צפונבונית". מפה לשם, אני מסבירה לו שהקרובים
שלי הם אחת המשפחות המכובדות בירושלים, הוא מתרכך ומשתף אותי
בצרותיו.
"את יודעת מה הכי אהבתי בבננה? מי שלא הרבצתי לו בזה, לא קרה
לה כלום!".

שלישייה פותחת, או מה?