"בוקר טוב צ'ארלי". צ'ארלי פקח את עיניו וראה את אחת האחיות
הצעירות, מוניק קראו לה, "אני שמחה שסוף סוף התעוררת, כל כך
דאגתי לך"
"מה? מה אני עושה כאן?"
"לפי מה שנאמר לי, החיית בן אדם והתעלפת, אתה ישן כבר כמה
ימים.."
"החיתי בן אדם?"
"כן, אומרים שהוא היה כבר מת וחשבו שאין סיכוי להציל אותו, אבל
אתה הצלחת, אתה גיבור עכשיו, הגיבור שלי!"
"הגיבור שלך? באמת? תנעלי את הדלת בבקשה"
מוניק קמה על רגליה הלכה אל הדלת ונעלה אותה, כשהיא הסתובבה
בחזרה צ'ארלי כבר עמד ליד המיטה לבוש בשחור.
"צ'ארלי? מה את עושה?"
"בואי לכאן מותק"
מוניק ניגשה אל המיטה ונשכבה עליה. צ'ארלי חתך את צינורות
הטפטפת שהייתה מחוברת אליו וקשר בהם את מוניק למיטה. הוא קשר
את ידיה ורגליה ואז התיישב מעליה. "רציתי לעשות את זה כבר הרבה
זמן" אמר צ'ארלי והוריד ממנה את חולצתה, קרע את חזייתה ונישק
לה ברכות. הוא התיישב על ברכיו והביט על פניה מקרוב, "תמסרי
דרישת שלום לחברה שלך" הוא אמר ותוך שניה אחת תקע את שיניו
בצווארה של מוניק והחל למצוץ את דמה מעורקיה, מוניק ניסתה
לצרוח מתוך כאב אך לא יכלה, היא ניסתה להילחם בו אך גם זה ללא
כל הצלחה, צ'ארלי קשר אותה חזק אל המיטה והיא לא יכלה לזוז.
צ'ארלי התנתק מצווארה והסתכל שוב בפניה שהראו סימני הפתעה
וכאב, עיניה היו פקוחות והאישונים היו מורחבים, פיה היה גם כן
פתוח וגופה הכחיל מעט. "אני סיימתי כאן" אמר צ'ארלי לעצמו וירד
מהמיטה. הוא הרים את חולצתה מהרצפה והכניס את ידו לכיס שממנו
הוא הוציא ארנק ושם אותו במעילו השחור שהופיע משום מקום,
צ'ארלי ידע שמעולם לא היו לו בגדים שחורים ובעיקר לא מעיל שחור
וארוך.
צ'ארלי יצא מהחדר, נעל אותו אחריו והתחיל להתקדם במסדרון,
הוא שם לב שאיש לא אומר לו שלום ואיש אינו מזהה אותו למרות
שכמעט כולם מכירים אותו, כאשר הוא חלף על פני מראה והביט בה
היה לו קשה להבין מי בדיוק עומד מול המראה. הוא ראה איש בעל
שער שטני ארוך ומתולתל, זקן "צרפתי", עם משקפי שמש לבוש
שחורים, כאשר הוריד את משקפיו ראה בעיניו רק שחור, לא היו שם
אישונים, לא היה שם כלום, רק צבע שחור, הוא פתח את פיו וראה
ששניו התארכו, בעיקר הניבים ולאט לאט התחיל להבין למה הוא
נהפך.
צ'ארלי המשיך להתקדם במסדרון עד שהגיע לחדר האחיות, הוא נכנס
לתוך החדר שבו בדיוק ישבה החברה של מוניק, היא הסתכלה על האיש
שנכנס לחדר אך לפני שהצליחה להוציא הגה מפיה צ'ארלי סטר בפניה
והיא נפלה על הרצפה, הוא התיישב לידה וסיבב את פניה אליו. פניה
היו שרוטות כאילו נשרטו על ידי דוב ענק, הוא מישש את צווארה
כדי למצוא דופק אבל ליבה כבר לא דפק. צ'ארלי הרים את ידיו
ולעיניו נגלו ציפורניים ארוכים וחדים. "אלוהים ישמור, אני
מפלצת!" אמר לעצמו צ'ארלי והוציא את הארנק של הבחורה מהתיק
שלה, הוציא משם ומהארנק של מוניק ומשלו כסף והשליך אותם על
הרצפה, "אין לי צורך בזה יותר" אמר לעצמו "אין לי יותר זהות".
צ'ארלי יצא מבית החולים וחזר לביתו, למזלו אשתו לא חזרה עוד
מעבודתה ואיש לא היה בבית. הוא פתח את דלת הכניסה ונכנס לבית,
מיד נעל אותה בכל המנעולים ורץ לאמבטיה שבחדר השינה שלו, הוא
לקח בידו את סכין הגילוח והמספרים, גילח את השפם, גזם את
ציפורניו וקיצץ את שערו, לאחר מכן נכנס להתקלח, יצא לבש את
חולצתו הלבנה ומכנס כחול, ירד לסלון, הדליק טלוויזיה ונרדם.
בבית נשמע צליל של טריקה, צ'ארלי פקח את עיניו, הביט בחלון
והבין שכבר בוקר, הוא קם, התמתח והלך למטבח, על השולחן הוא מצא
כריך על צלחת וכוס קפה, ליד הכוס שכב פתק. צ'ארלי לקח את הפתק
לידיו והתחיל לקרוא "שלום לך צ'ארלי, שלום לזמן הקרוב, אני לא
חוזרת בינתיים לבית, אתה יודע שאני אוהבת אותך ודואגת לך אבל
היום בלילה זה היה הגבול. ביקשתי ממך לא לשתות יותר אבל שתית,
ביקשתי ממך להשאר בבית בלילות ולא ללכת לבית החולים אבל אתה
הלכת. אני לא יכולה לחיות ככה, אני לא רואה כמעט בכלל ולכן אני
מעדיפה לא לראות אותך יותר בכלל. על החתום אשתך ג'ואן."
צ'ארלי הניח את הפתקית על השולחן כאשר הוא מנסה להבין מה בכלל
קרה, הוא התחיל ללכת לכיוון הסלון כאשר ניסה להיזכר לאן הוא
יצא בלילה אבל הוא לא יכל. הוא היה יכול לראות מרחוק את בקבוק
הקוניאק על הרצפה, הוא נעמד מול המראה בכניסה והביט בה. במראה
צ'ארלי שוב ראה את האיש עם השיער הארוך, עיניים שחורות, זקן
צרפתי ולבוש שחורים, באותו רגע צ'ארלי הבין שלא משנה מה הוא
יעשה, הוא ישאר כזה, הוא הבין שהעסקה אשר סגר אתמול עם הגוויה
היתה טעות, הוא התחיל לכעוס ולהתעצבן. צ'ארלי הניף את אגרפו
וחבט בחוזקה במראה, המראה נשברה אך על ידיו לא היו סימני דם,
הוא התחיל להשתולל ושבר כל דבר אשר פגש בדרכו לעליית הגג, בדרך
הוא לקח חבל וקשר אותו סביב צווארו, הוא עלה לעליית הגג, קשר
את החבל אל אחת קורות העץ כאשר הוא עומד על כסא ובלי לחשוב על
זה פעם נוספת, קפץ לכיוון הרצפה מן הכסא ונתלה על החבל.
צ'ארלי היה תלוי על החבל בערך עשרים דקות, הוא התנדנד מצד
לצד, עיניו היו פקוחות והוא נשם בקלות. פתאום הוא התחיל לצחוק,
צחוק רשע ומטורף, צחוק ללא סיבה לצחוק, "אני לא יכול למות" אמר
צ'ארלי לעצמו והמשיך לצחוק, "אני לא יכול למות" אמר לעצמו וקרס
עם החבל על הרצפה.
באותו זמן נשמעה דפיקה בדלת, צ'ארלי קם וירד לכיוון הדלת, הוא
פתח את הדלת ולא היה שם איש, רק מעטפה קטנה שכבה על שטיח
הכניסה, הוא הרים את המעטפה וסגר את הדלת, פתח את המעטפה
ובתוכה היה פתק, צ'ארלי הוציא אותו והתחיל לקרוא.
"הי צ'ארלי, זה אני, הגוויה שהצלת אתמול. הגעתי למסקנה שהגיע
הזמן לספר לך סוף כל סוף מי אתה ומה תפקידך בעולם הזה, אני
מצטער מראש שלא שלחתי לך אותו אתמול לפני שגילית בעצמך אבל
כדאי מאוד שתקרא את זה לפני שתמשיך בחייך הנצחיים."
צ'ארלי ניגש למטבח, התיישב ליד השולחן והמשיך לקרוא.
"כפי שכבר הבנת אתה לא כל כך אנושי, אתה לא יכול למות ולא
להיפצע, אפילו כשיורים בך אתה כמו שריון שדרכו לא חודר דבר,
הסכינים ישברו והחבלים יקרעו. המראה החיצוני שלך ישאר כזה גם
כשתהיה בן אלף, אתה תראה צעיר וזה מה שיגרום למזון שלך להתקרב
אליך, אגב המזון שלך הוא דמם ובשרם של בני התמותה והקינוח זה
הרג. לפי כך, בחורי הצעיר אתה יכול להבין שאתה לא נחשב בין
היונקים ובין בני האדם יותר, אתה זן בפני עצמך, מפלצת, איש
האגדות, הסרטים הבדיוניים והסיוטים. לדעתי עד כאן זה מספיק. או
כן רק עוד דבר אחד ותזכור את זה טוב, כל בן תמותה שתראה תהרוג,
זה לא בשליטתך, עוד מעט תבין. שלך קווין."
באתו רגע, לצ'ארלי התבהרה כל התמונה הוא הבין מה קרה לו ומה
יקרה לו בעתיד, הוא הבין הכל. צ'ארלי הניח את הפתק על השולחן
וניגש אל הדלת ויצא מן הבית.
בדרך לבית הקברות, במכונית, עברה לו כל הזמן אותה מחשבה בראש
"אני לא יכול להלחם בעצמי, אני הופך ליצור מתועב, אני חייב
לסיים את כל זה אחת ולתמיד". הוא נכנס לבית הקברות, לא היה שם
איש, לאחר טיול קצר הוא מצא ארון קבורה שהיה עוד מונח על
הקרשים מעל הבור. צ'ארלי פתח את הארון ובפנים שכבה גוויה של
איש זקן, הוא הוציא אותה, סגר את הארון והתחיל לסחוב אותו
לכיוון האוטו שלו. כשהגיע לאוטו, הרים את הארון בקלות רבה על
גג מכוניתו וקשר אותו, נכנס לרכב, התניע ושוב התחיל בנסיעה
בהחזרה לבית. כשעצר ליד הבית רק מחשבה אחת עברה במוחו "צריך
לישון, אני עייף", הוא הוריד את הארון והכניס אותו לבית, הוריד
אותו למחסן שהיה מתחת לביתו וסגר את דלת הכניסה, פתח את הארון
ונכנס לתוכו, סגר אותו ולפני שעצם את עיניו מלמל "נתראה בלילות
אנשים" וצחק צחוק מטורף.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.