תמיד לקראת החג כולם עסוקים נורא, מנקים, מצחצחים, מוודאים
שבשום מקום חס וחלילה לא נשאר חמץ, ומה שנשאר שורפים. צובעים
את הקירות מחדש, מנקים את הרכבים ומכינים הרבה אוכל. לקראת
הערב כולם מתקלחים, מתלבשים, הגברים לובשים כיפות, יושבים
מסביב לשולחן הערוך ומתחילים בסדר הפסח.
המבוגר שבמשפחה קם, ומקריא "קדש" וכולם שותים את כוס היין
הראשונה, כמה שזה טוב, מנקה את הגרון, מכניס קצת נשמה לחיים
האומללים. אחר כך כולם נוטלים ידים וחוזרים לשולחן, טובלים את
ה"כרפס" במי מלח ומברכים, חוצים את המצה האמצעית, ולפני
שמתחילים בהקראת האגדה שרים את השיר "מה נשתנה?" ואם לומר את
האמת אז בשנה וחצי האחרונים הרבה מאוד השתנה, כולם יושבים
ושרים את השיר אבל למעשה הם לא חושבים על השיר, כל משפחה בנפרד
מסביב לשולחן חושבת "מה באמת נשתנה?". משפחה אחת חושבת על הבן
שכבר לא נמצא איתם, הוא נהרג בצבא. משפחה אחרת חושבת על הילדה
שלהם שגם היא לא נמצאת איתם, היא נהרגה בתור לדיסקוטק. ילד קטן
יושב ליד השולחן וחושב על אבא שלו שנרצח באכזריות ברמאלה. אם
בודדה יושבת וחושבת על בעלה ועל הילד שהיא איבדה בפיגוע
ב"סבארו" שבירושלים.
אחרי כל המחשבות וההרהורים מתחילים לקרוא את ההגדה, מספרים על
ארבעת הבנים, האחד חכם-ונשאלת השאלה מי הוא ההכי חכם במצב
שלנו, ואחד רשע-כנראה אלה אותם המחבלים ומי ששלך אותם, ואחד
תם-למעשה זה לא אחד אלא הרבה אנשים תמימים שרק התחילו לחיות
וחייהם באו לקצם לפני הזמן, ואחד שאינו יודע לשאול-זה כנראה
אנחנו, נגמרו לנו השאלות ומנסים לחיות עם מה שיש.
ממשיכים בסיפור ההגדה "וירעו אתנו המצרים ויענונו. ויתנו עלינו
עבדה קשה" אומרת ההגדה. "באמת עבודה קשה" אומר אחד הנוכחים
"אמנם לא המצרים אלא הפלסטינים, לקבור את הילדים שלנו זו לא
עבודה קלה בכלל". "ונצעק אל יי אלהי אבותינו, וישמע יי את
קלנו, וירא את ענינו, ואת עמלנו, ואת לחצנו". "אוי איך צועקים
אנחנו, איך זועקים" אומרת אישה דתייה אחת שאיבדה קרובים בפיגוע
במאה שערים שבירושלים, "צועקים וזועקים, מתפללים ומבקשים, אך
ספק אם הוא שומע...". "ויוצאנו יי ממצרים ביד חזקה..." ממשיכים
בהגדה, "שיוציא אותנו, שיוציא אותם מכאן, מדינה יהודית, לא
ערבית" אומר אב מורעל שאיבד את אשתו וילדיו בפיגוע ירי,
"שיוציא כבר!". ממשיכים לספר על יציאת מצרים ומפרטים את עשרת
המכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך ומכת
הבכורות. "באמת הרבה דם נשפך פה בשנה האחרונה" אומר מישהו
ומוסיף "ומכת בכורות, שלא נדבר.." מפינה אחרת של השולחן נשמע
בכי של אחת הנשים, "כמה בנים ובנות אבדנו השנה, כמה עוד
נאבד?". ממשיכים בהגדה, מגיעים לחלק שבו שותים עוד כוס יין,
לשטוף את הדמעות, להעלים את החנק בגרון מהבכי ומסיימים את
הקראת ההגדה.
נוטלים שוב את הידיים, מברכים על המצה, משום מה אף אחד לא כל
כך מעוניין לגנוב את האפיקומן, אוכלים את המרור עם החרוסת,
אוכלים מן המצה ואז מתחילים לאכול את ארוחת החג, מברכים ושותים
כוס שלישית, מוזגים כוס לאליהו הנביא "שינבא לנו רק דברים
טובים" אומרים כולם, מוזגים כוס רביעית, מברכים עליה, מודים
לאלוהים שהוא בכל זאת כאן איתנו, למרות שזה בספק, ושותים את
הכוס.
בכך מסיימים את החג, חג שהוא כולו מר כמרור.