[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בגליל זאת הייתה הפעם השניה שלו. הפעם הראשונה הייתה בחוף
הכינרת, בטיול השנתי של כתה י'. כן, הוא דיבר אתה רק פעמיים
במשך כל עשר השנים שהם מכירים. טוב, בשבילו זה המון. אבל אולי
זה לא נחשב פעמיים... בטיול לכינרת היא דיברה אתו כי הוא היה
אחד, והיו לו שתי מגבות הודות לאמו היקרה ("שגיב, קח מגבת
ספייר!"), ולה לא הייתה אפילו אחת. אבל הוא כל-כך התרגש ולא
הצליח להוציא מהפה כלום חוץ מ- "את לא צריכה להחזיר לי אותה
אחר-כך" והיא חייכה ובסוף לא החזירה.  
אבל אולי כדאי שנתחיל מהתחלה...
הם הכירו בכתה ד', בדיוק ביום ההולדת השמיני של שגיב. ערכו לו
מסיבה בכתה והמורה בדיוק התכוונה לפרוס את העוגה שאמא שלו
הכינה, כשהמנהלת נכנסה. היא דיברה לרגע עם המורה וכעבור שניה
היא נכנסה, והתיישבה ליד אחד השולחנות הקרובים למורה. שגיב לא
ראה אותה מייד, הוא רק שמע אותה שואלת, בקול מבוייש, אם היא
תוכל לקבל חתיכת עוגה כי היא "נורא נורא אוהבת עוגות בצורת
מלבן". המורה צחקה וגם שגיב בטח היה צוחק בנסיבות אחרות, אבל
עכשיו הוא היה שקוע בה מדי, או יותר נכון בשערה, שיער מבריק,
שחור כפחם, שגלש על כתפיה והגיע עד מתניה. זה היה הדבר הראשון
שראה כשהסתובב, היות שעמדה עם גבה אליו, וכבר באותה שניה, עוד
לפני שראה את פניה, ידע שלא אכפת לו משום דבר אחר, מאף אחד
אחר.  טוב, אז נכון שבכתה ד' אין דבר כזה להתאהב ושחברות היא
לא אמיתית, אבל מה ששגיב הרגיש מאותו רגע והלאה היה אמיתי, ואל
תנסו לשכנע אותו שלא.
עד סוף היסודי, ואחר-כך גם במשך כל החטיבה, הם היו באותה כתה
אבל לא אמרו דבר זה לזה. שגיב לא העז להתקרב אליה, והיא...
טוב, היא לא ממש שמה לב שהוא קיים. עוד מהיום שהגיעה, בכתה ד',
רכשה לה כמה חברות טובות והן הלכו יחד לכל מקום, בדרך כלל
לקניות או "לחפש בנים שווים".
שגיב לא נראה רע, אבל תמיד היה בו משהו... שונה. ביסודי היו לו
משקפיים גדולים כאלה, מוזרים, ובגלל אמא שלו הוא גם הלך עם
החולצה במכנסיים ("תפסיק להיות שלומפר") ונעל סנדלים עם גרביים
("לא מעניין אותי מה לובשים ילדים אחרים, אני אמא שלך ואני לא
מסכימה שתלך בלי גרביים ותתפוס התקררות כדי שתשב בבית עם
חום!"). בחטיבה עדיין היו לו משקפיים אבל עם אמא שלו הוא ערך
שיחה רצינית והבהיר לה כמה דברים בעדינות ("אמא, נמאס לי! אם
את לא מפסיקה לשגע אותי אני עוזב את בצפר ומתחיל לעשן
סמים!").כעבור שנה הגיעו הברזלים בשיניים, כנראה עונש מאלוהים.
הגוף שלו לא היה שונה באופן מיוחד, הוא פשוט היה כחוש מידי,
נראה קצת חולני, ואנשים לא אהבו אותו כל-כך. אבל היו לו כמה
חברים טובים (אם אני אומר שהם נראו כמוהו זה יגיד לכם משהו?)
והוא הסתובב אתם והם כייפו ביחד, אבל תמיד חשב עליה, הסתכל בה
כשעמדה ודיברה עם חברותיה, נשם לתוכו את ריחה כשעברה על פניו
בכתה. היא רק נהייתה יותר ויותר יפה במשך השנים, דבר שמאד הקשה
עליו. כל יום שראה אותה היה נדמה לו שסוד חדש התווסף ליופיה
וכל פעם היה נפעם מחדש למראה. הוא ידע שהוא חייב לעשות משהו.
כשעלה לתיכון כבר היה אדם אחר. המשקפיים הגדולים הוחלפו
במשקפיים קטנים וגזעיים (הוא לא רצה עדשות), את מקומם של
הברזלים בשיניים החליף המסטיק שנראה נלעס בין שיניו של שגיב
באופן קבוע, ואת מקומו של הגוף הכחוש והחולני החליף גוף שרירי,
גוף שאף אתלט לא היה מתבייש בו, שכלל זרועות מנופחות מעט
וריבועים בבטן, תוצאה של שהייה ממושכת במכון הכושר ושחייה
מרובה בבריכה העירונית.  שגיב היה מודע היטב לשינוי שחל בו,
ולא היה מופתע ממבטי הבנות שננעצו בו ביום הראשון ללימודים.
הוא העיף מבט בשאר הכיתה. כן, אין ספק שהוא היה אחד הבנים
"השווים". אבל לא היה לו אכפת, כי הייתה לו רק מטרה אחת בראש -
מטרה שלשמה הוא עשה לעצמו את המהפך, מטרה שלשמה שהה ארבע שעות
בחוף הים כדי להשתזף. המטרה הייתה אותה מטרה שהציב לעצמו בכתה
ד', ביום הולדתו השמיני. ההבדל היה, שהפעם הוא לא פחד לגשת
אליה. טוב, אולי הוא קצת פחד. טוב, הוא לא בדיוק פחד, אבל כל
פעם שהיתה לו ההזדמנות הוא השתפן. רצה לדחות את זה. החברים שלו
ניסו לעודד אותו, להגיד לו שאין סיכוי שתסרב לו, אבל הוא לא
האמין להם ולא האמין בעצמו. הוא לא האמין שהילדה היפה הזאת,
שהדליקה את הגפרור של הלב שלו עוד בכתה ד', עומדת לדבר אתו.
לא, הוא ראה אותה כמשהו עליון, משהו שהוא לא בן-תמותה כמוני
וכמוכם. משהו שהוא מעבר להישג ידם של בני אנוש. כן, שגיב באמת
היה קצת מטורף, אבל לא משהו שלא תמצאו באהבות נעורים אחרות.

בטיול השנתי שגיב כמעט הזמין אותה לצאת אתו, אבל גם כאן השתפן
בסוף. זה דיכא אותו מאד, ובמשך כל הטיול הוא היה מסוגר ובקושי
דיבר. ביום האחרון לטיול, בזמן החופשי שקיבלו בחוף הכנרת, הוא
שכב על מגבת, נהנה מהשמש, קורא ספר אך לא באמת קורא, מהרהר.
לידו נחו תיקו השחור, בקבוק מים של ליטר וחצי, קרם הגנה ומגבת
כחולה מקופלת יפה.


את הקול ששמע מעליו, על רקע צווחות הבנות שנכנסו למים הקרים עד
כדי קיפאון כמעט, הוא לא ישכח לעולם. זה היה אותו קול, אולי
מעט נשי יותר, ששמע בכתה במסיבת יום הולדתו השמיני.
הוא הוריד את הספר ושם היא עמדה, רוכנת מעליו לבושה בביקיני
הקטנטן התכול, כפות רגליה מלאות חול וטיפות מי ים בשיערה  -
אותו שיער מדהים שהספיק להיגזז מספר פעמים מאז ששגיב ראה אותו
לראשונה.  שגיב, המום ורועד בתוכו עד אימה, הוריד בקור-רוח את
משקפי השמש שלו והביט בה. היא הביטה בו ואז במגבת הכחולה שנחה
לצידו.
"שאלתי אם אני יכולה לקחת את המגבת, שכחתי את שלי ואני רואה
שיש לך אחת אקסטרה".
שגיב אמנם נהג בקור-רוח, אך בתוכו הרגיש שהוא הולך להתפוצץ.
הוא פחד לדבר, פחד שתיפלט לו צרחה או שהוא יגמגם. אבל הוא היה
חייב להגיד משהו. אז הוא הנהן בראשו. כשהרימה את המגבת ופנתה
להסתובב אמר "ואת לא צריכה להחזיר לי אותה אחר-כך". בכל-זאת לא
רצה לצאת דפוק לגמרי.
וזאת הייתה הפעם הראשונה שאמר לה מילה.
בטקס סיום התיכון שגיב היה מדוכדך. אף אחד לא הבין את פשר
הדיכאון, הרי מה רע בלסיים 12 שנות לימוד מפרכות, שבמהלכן היו
ימים שלא חשבת שתזכה להגיע למצב שכזה? אבל שגיב לא הצליח לשלוט
בזה. הוא לא האמין שמעכשיו הוא לא יוכל לראות אותה כל יום,
להריח אותה כל יום, לחייך עם חיוכה כל יום... והוא עוד יכול
להמשיך עם זה עד שנה הבאה.
אחרי הבגרות האחרונה הוא באמת הפסיק לראות אותה. בשבועות
המעטים שנותרו לו עד הגיוס ניסה להעסיק את עצמו בדברים אחרים,
וכשהגיע לגיוס היא הייתה רק עוד זיכרון במוחו. זיכרון טרי,
שתפס את רוב החלק של המוח האחראי על הזיכרון, אבל זיכרון.
בסיום הצבא החליט לנסוע לגליל עם חברים. לא היה לו כסף לחו"ל,
אבל גם לא היה לו ראש לזה. הוא אהב את הארץ ואהב לטייל בה.
הגליל היה הבחירה המועדפת ושבוע אחרי השחרור הוא יצא עם שלושת
חבריו הטובים לטיול של ארבעה ימים בגליל העליון. ביום הרביעי
לטיול הם החליטו לבקר במקום מיוחד לפני חזרתם לעיר. שגיב, שהיה
אחראי על ההדרכה, לקח אותם לואדי, עם חורשה קטנה ונחל שזורם
בין העצים. זה היה מקום מאד מיוחד ושגיב היה בין הבודדים שידעו
עליו. הם תכננו לבלות קצת, לשבת ביחד, לדבר, כמו שלא עשו מזמן,
כי אי אפשר לדעת אם תגיע הזדמנות שניה, היות שדרכיהם מתפצלות.
הם ירדו לואדי אך כשהגיעו לגדת הנחל כבר היה שם מישהו. שגיב,
שהלך ראשון, ראה אותה ראשון, או יותר נכון את שיערה -  זה לא
יכול להיות... - כן, זה היה אותו שיער, שיער כזה לא שוכחים כל
החיים. שגיב היה כל-כך נרגש והוא עצאר בלי לשים לב כלל. אחר-כך
גם האחרים ראו אותה, והבינו. הם התחילו לחזור, אמרו שיחכו לו
בחורשה למעלה.  הוא המשיך לבהות בה עוד כמה שניות ואז תפס את
עצמו. הוא ניגש אליה, וטפף על גבה בעדינות, מתאפק כמו מטורף
שלא להצמיד אותו אליו ולשאוף את ריחו לריאותיו. היא הסתובבה,
פניה היפים מביטים בו בפליאה.
"שגיב! איזו הפתעה נעימה, מה אתה עושה כאן?"
זהו, הפעם אין חוכמות. אי אפשר לברוח, אי אפשר להנהן (למה
לעזאזל היא לא יכלה לשאול אותו שאלה של כן או לא?!) ואי אפשר
לגמגם. עכשיו זה המשחק האמיתי. הוא ידע את זה, ולמזלו הוא גם
ידע לשחק את המשחק. רק חיצונית, כמובן.
"אני מטייל כאן עם כמה חברים. טיול של אחרי צבא, את יודעת. מה
את עושה כאן? לא חשבתי שעוד מישהו מכיר את המקום הזה".
"כנ"ל. זה מוזר, זאת מקריות די מדהימה, לא?"
"כן, מדהימה ביותר... זה בסדר שאני אשב כאן קצת?" (מאיפה האומץ
הזה?)
"כן, בטח. לא אכפת לי לדבר קצת עם מישהו, אני פה לבד. לוקחת
קצת פסק זמן מהחיים".
"כן..."
היא נפנפה את שיערה לאחור. הוא נרעד, וכנראה שזה היה בולט
לעין.
"משהו קרה?"
"למה את מתכוונת?"
"היה נדמה לי שרעדת קודם. אתה בסדר?"
"כן, כן, זה כלום, זה בסדר".
שתיקה. אבל לא סתם שתיקה, אחת השתיקות המביכות האלה, שכל אחד
אמר מה שהיה לו להגיד ועכשיו הוא מחכה שהשני יגיד משהו וגם
לשני אין מה להגיד. שתיקה מעיקה, של לפני שבירת הקרח. אבל היא
הושיעה אותם.
"שגיב? אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת אישית? אבל תענה
בכנות".
"בטח, מה?"
"איך אני בעיניך?"
הוא הרגיש את הרעד מתחיל, עובר במעלה גוו, והוא ניסה לעצור
אותו. הוא גם ניסה לעצור את הצעקה שעמדה לבקוע ממורד גרונו.
הוא בלע רוק, ליתר ביטחון.  
"אני חושב שאת אחת הבחורות החמודות שאני מכיר".
כן, הוא אמר מה שהרגיש ובכל-זאת נזהר. אין ספק שהייתה לו תשובה
מצויינת. הוא היה גאה בעצמו.
"זה לא נראה שאתה חושב ככה. כנראה שלהיות רק 'אחת מהבחורות' זה
לא מספיק. אולי אני צריכה להיות הכי הכי. מה אתה אומר?"
"אני לא מבין".
"מכתה ד', כשהמורה הצביעה עליך ואמרה שאמא שלך אפתה את העוגה,
שמתי עליך עין. לא היית יפה במיוחד, והיית אפילו מוזר, אבל היה
בך משהו יפה, משהו אמיתי. משהו... עמוק. לא הייתי בטוחה אם שמת
לב אלי, אבל בכל זאת קיוויתי שבמהלך השנים שהיינו ביחד בכתה
תיגש אלי, תגיד מילה או שתיים. אבל לא, זה היה כאילו התחמקת
בכוונה".
שגיב הביט בה, לא מאמין למשמע אזניו, מנסה להשחיל מילה לדבריה
ולא מצליח.
"בכל השנים בחטיבה ניסיתי לעבור לידך בכוונה אבל המשכת להתעלם.
אני יודעת שלא היה לך ביטחון עצמי וערך עצמי מאד ירוד, אבל לא
חשבתי שלא תגיד לי אפילו מילה אחת. את התקרית עם המגבת, בכתה
י', יזמתי בעצמי. הייתה לי מגבת, אבל כשראית אותך ואתה ישבת לך
בשקט,ף נהנה מהשמש, נראית כל-כך...לא יודעת, הרגשתי שאני חייבת
לנסות לדבר אתך. אני שומרת אותה עד היום, אתה יודע, ולא כיבסתי
אותה פעם אחת. אתה יודע, מיליון ואחד בנים הציעו לצאת אתם, אבל
סירבתי לכולם. בגללך, הייתי בטוחה שעדיין יש לנו סיכוי. אבל
נגמר התיכון, ולא יצא כלום, אז ויתרתי. ניסיתי לגשת אליך עוד
כמה פעמים אבל לא נראה לי ששמת לב בכלל שאני קיימת. אז
וויתרתי. אתה מבין, שגיב..." היא הביטה בו.
"שגיב?"
שגיב שכב על האדמה, מעולף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם:
גם אני


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/02 20:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ינג'ר כרשמל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה