התעוררתי. הזזתי את השמיכות, לבשתי חולצה ויצאתי מפתח האוהל.
היה כבר בוקר אבל השמש עדיין לא זרחה. השמיים היו כמעט שחורים
עם התבהרות קלה לקראת האופק. התיישבתי על סלע והתבוננתי בנוף
שלפני. גבעות חומות לבנות, כמה צוקים במרחק וקבוצות בודדות של
עצים, מרכיבות את המתאר שמקיף אותי ונמצא בכל מקום בו אביט.
אני אוהב את המדבר, הוא נותן לי תחושה של שלווה, יש בו רוגע
מסויים ויציבות בלתי ניתנת לעירעור. אני אוהב להסתכל על הנוף
הזה, זה גורם לי להרהר, כשאני מביט בנוף המדהים הזה, אני תמיד
חושב על תמר. הבחורה הכי מדהימה שראיתי אי פעם.

הכרתי את תמר לפני שנתיים בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע,
היינו ביחד באותה קבוצה. בפעם הראשונה שראיתי אותה העיניים שלי
נמשכו אליה ללא יכולת לסטות לשום כיוון אחר. היא היתה כל כך
יפה עד שזה כאב, בחיים לא האמנתי שיש מישהי בעולם שנראית כל כך
טוב.
היה לה גם אופי סוער וחזק והיא תמיד צחקה, גם כשהיא התווכחה עם
מישהו על משהו, היה לה חיוך רחב. היא היתה בחורה מאוד קופצנית,
תמיד נגעה בדברים ואהבה לדבר תוך כדי תזוזה, מנופפת בידיים,
מסתובבת במקום ורוקעת ברגליים. היה לה גם קול כזה, דק אבל לא
יותר מדי ותמיד היתה לה נימה כאילו היא מתפלאת מכל דבר שאמרת,
תמיד היא נתנה הרגשה שהיא רוצה לשמוע עוד ועוד. היא אף פעם לא
נתנה לאף אחד להרגיש לא רצוי.
אני דווקא לא דיברתי איתה הרבה, אני ביישן, אבל הסתכלתי עליה
הרבה ולפעמים היה נדמה לי שגם היא מסתכלת עלי. היא דווקא ניסתה
לדבר איתי ולצחוק איתי כמו עם שאר החבר'ה בקבוצה, אבל אני כל
כך התרגשתי ולא מצאתי מילים כדי להשתלב איתה בשיחה, כל מה
שעמדתי להגיד נראה לי סתמי וחסר עיניין.
כמה חודשים אחרי שהכרתי אותה היינו בטיול בקיסריה ובלילה הקמנו
את המחנה על החוף. כמה מהחבר'ה הציעו לחמוק לשחיה לילית בים
שמהר מאוד הפכה לשחיה בעירום. אחרי זמן קצר כמה זוגות התחילו
להתרחק ולתפוס להם נקודת התבודדות על החוף. כמה מהחבר'ה החליטו
לחזור לשקי השינה ואני הצטרפתי אליהם כשפתאום הרגשתי צביטה
מאחור.
הסתובבתי בקפיצה, תמר עמדה מולי, בחזה חשוף, מחייכת חיוך רחב.
הייתי המום, פשוט עמדתי ובהיתי בה, לא מסוגל לזוז. ככה עמדנו 2
דקות עד שלתמר נמאס והיא צעדה צעד אחד לכיווני.
נרתעתי, אני לא יודע למה ואיך לעזאזל לא שלטתי בעצמי, אבל
צעדתי צעד אחורה.
תמר הסתכלה עלי במבט נדהם וקצת מאוכזב, הסתובבה וקפצה למים.
אני חזרתי לשק שינה.
במשך שלושת ימי הטיול הנוספים תמר לא פנתה אלי ולא הסתכלה עלי
אפילו לרגע. איך יכולתי להיות כל כך טיפש? צעקתי על עצמי, למה
אני כזה ביישן? אני חושב שקיללתי את עצמי בכל קללה שקיימת
בעולם.

השמיים התחילו להתבהר ואני קמתי מהסלע והתמתחתי, פורש את
זרועותי לצדדים ושואף את האוויר הצלול שבמדבר. ניגשתי אל התיק
והוצאתי את הגזיה, מדליק אותה ומרתיח מים לקפה של הבוקר.
נכנסתי בחזרה לתוך האוהל, משאיר את הפתח פתוח כדי שהאור יכנס
פנימה, הושטתי יד וליטפתי את שיערה של תמר. "בוקר טוב" לחשתי.
עיניה של תמר נפקחו והיא התרוממה על מרפקיה מפהקת פיהוק גדול
שהפך לחיוך מדהים בדיוק ברגע שקרני השמש הראשונות עלו מעל
האופק ונכנסו לתוך האוהל, גורמות לעיניה של תמר לנצנץ
בשובביות.
תמר הפנתה את מבטה אלי, "בוקר טוב מתוק שלי" היא לחשה וקיפצה
עלי בנשיקה.