ממקדש אל השמש המצרי, מכרכוב מזבחו של הורוס האל ניתקה הבזה
והמריאה לשמים. עם כל חוכמת האל בקירבה היא נמסרה בהשאלה לעולם
החדש, להשלמת משימת האהבה להשלמת יעודה -שתי ביצים שנחו ברחמה
אלפיים שנה.
לחץ זוג הביצים המופרות על דופן תעלת ההטלה, כאב עמום בתחתית
נוצות זנבה הרכות, האור האדום של שמש אחרונה, גורדי השחקים
שנראו כצוקי עד וניצנוץ צורב של מראה שבורה,  קיפלו את כנפיה
וכטיפת גשם ראשון צנחה, נחתה עייפה ומוכנה להטלה.
היא עמדה לרגע, לייצב עצמה, על דופן אדנית פורחת באדום
הגרניום. ריח חריף מילא את נחיריה והיא צעדה בכבדות מתנדנדת אל
בין ענפי הריח, ישבה על האדמה הלחה ונתנה לביצה הראשונה לעזוב
בכאב את גופה העייף.  הביצה השניה עדיין מחכה ליציאה. הבזה
עצמה את עיניה. נחה.
השמש שקעה. רוח קלה טיילה בין הגגות הגבוהים.
אישה יצאה אל המירפסת. סיגריה בידה דמעות בעיניה. סגרה חרש את
הדלת לא רצתה לשמוע את הצעקה שרדפה אחריה. אור הסיגריה חדר אל
בין קימטי מצחה, הבריק את שבילי הדמעות שזחלו מעיניה, האיר את
המילים שהסתתרו:
למה אני נשארת כאן? שני ילדים הם כל הסיבה?
הסתכלה אל האדנית התלויה מעל המרפסת. עוד פעם שכחה להשקותה.
התקרבה אל המעקה ולרגע נבהלה: זוג עיניים מפחידות מביטות בה
מתוף הפרחים. בז? לא בזה.  
יפה הדורה כלל אינה פוחדת.
האישה התקרבה חייכה אל הבזה ודיברה אליה בשקט. אני רואה שגם לך
יש ילד שעתיד להיוולד. אשמור עליך אעזור לך עד שתוכלי לעזוב.
הבזה הניעה ראשה ימינה ושמאלה סוקרת את האישה. עיניה עיני בז
רואות הכל את קו העצב, הצער ופסי הדמעות.
האישה נכנסה אל מטבח ביתה והבזה הרגישה את לב האבן שצמח בה
אלפיים שנה מפשיר ומרגיש אהבה לאישה ולביצה השניה שעתידה לעזוב
את גופה מחר.

למחרת בבוקר עם אור ראשון פקחה הבזה את עיניה. לרגע לא הבינה.
אחר כך אלפי שנות הטבע הטבועות בדמה החזירו אותה אל ההרגלים
הישנים, פינתה את גרונה משארית צניפות הציד של אתמול, רוקנה את
קיבתה משארית הארוחה. עמדה וסרקה את נוצותיה, חיברה את כל
יתדות הנוצה מוכנה ומזומנה לאוויר החם שיעלה מהצוקים וירים
אותה אל מרומי השמים.
האישה התעוררה אל יום חדש. דאגה להאכיל את שני ילדיה שלחה אותם
לדרכם שמעה הוראות מהאיש שהוא בעלה ויצאה גם היא לעמל יומה.
הבזה טיפסה עם זרם האוויר החם אל מרומי השמים נושמת אל קירבה
את האוויר הנקי מרפרפת בקלות באברותיה הארוכות ודואה אל עבר
צוקי המדבר.
אלפיים שנות היותה צמודה אל אבן המקדש לא השכיחו ממנה את כושר
התימרון  ויכולת התעופה. דאתה על כנפי הרוח שנכנסה קלות אל בין
נוצותיה והיא משחקת בשלווה בזרמיה. עיניה סורקות את השמים.  לא
לשעשוע באה היום. לציד היא מוכנה. למלא את קיבתה  ואת הזפק
שבצוארה. אין לה בן זוג הוא מת לפני אלפיים שנה ועול הפרנסה
עליה בלבד.
הבזק של אור, ורעם מוכר משך את תשומת ליבה. צייד בתחתית המצוק.
האויב.
הבזה נחתה על ראש הצוק  מבליעה את דמותה בין צבעי המדבר מחכה
עד יעבורו האיש והאש.
כל הבוקר והצהרים צדה ואגרה, אכלה וצדה ועם רדת השמש לכוון
מערב, עלתה על גלי החום וחזרה אל אדנית קינה בביתה של האישה.
ביצה שניה עזבה את תעלת ההטלה והבזה מכינה עצמה להיות אם.
עשרים ושישה ימים ישבה באדנית שמעה וראתה את התעמרות הבעל
באישה והיא לא מבינה.
כל ערב עם סיגריה ביד עמדה האישה ודיברה עם הבזה. סיפרה לה על
קשיים ועל רוע על בדידיות ופחד.  שאלה את הבזה ואיה הבז? איך
את מסתדרת לבד?
סיפרה האישה על צייד בזרועותיו רוצה לחפש נחמה ואולי גם  כדאי
להתגבר על הפחד  לעזוב כאן הכל ולהיות רק שלו.
בלילה השישי חזר אל הבזה זכרון-מקדש-השמש בעיר העתיקה. האל
שלה, הורוס המפואר, הופיע בחלומה וביקש את עזרתה להפגיש את אלו
השניים לפגישות של שלווה ואהבה.
הבזה זוכרת קסם עתיק הפעילה שתי עיני הבז שלה. עין ימין לאישה
עין שמאל לצייד והצלע השלישית המחברת בין השניים עושה את
הפגישה לאפשרית.
עשרים ושישה ימים היא עוזבת את הקן בחום היום למסע צייד קצר.
מסוכן . היא מרחפת ממעל, רודפת כברק, חומקת כנחש, נחושה
כעלוקה, נופלת כבדה על ציפור אחרת, בטפריה קורעת את ארוחתה.
כל יום שעה קלה מקדישה גם לריקמת משולש הקשר, איחוד צלעותיו
לפגישת רגיעה.
למטה לרגלי המצוק עוקב אחריה הצייד יודע יבוא היום ויוכל לפאר
בה את סלון ביתו.
בקעו האפרוחים ומסעות הציד התרבו. אלו גם אלו ביקשו עוד. האישה
כפורחת מספרת לבזה, חברתה האילמת מהמרפסת, על דרך שנסללה לה
לפגישות של אהבה, על קשר של שני לבבות שהצליחו להרטיב את קוציו
של בעלה.
אור הסיגריה מאיר בין עיניה והיא שמחה וצוחקת למראה ילדיה של
הבזה שלומדים לעוף.
הבזה עייפה. ערנותה קצת פגה. הורוס האל המפואר עסוק במלחמות
אחרות.
הקן מתרוקן, הגרניום נבל,  הבזה כבר לא באה.
זכה הצייד והצליח את סלון ביתו הבזה מקשטת בגופה המת.
והאישה לא מבינה לאן נמוגה האהבה.