שמחתי שהוא לא התעורר כשיצאתי.
נפגשתי עם אנה בבוקר והלכנו לבית הספר, בדרכנו, שאלה אותי אנה
מה קרה לעין שלי, אמרתי לה שאתמול בערב נתקעתי בדלת הארון
ששכחתי לסגור... אנה לא יודעת , למרות שהיא חברתי הטובה אני
מפחדת לספר לה שמא היא תעשה טעות ותלך למשטרה או תעשה מעשה
פזיז אחר.
היא האדם היחיד שמסוגל לגרום לי לחייך.
שוב בבית הספר, כרגיל שלחו אותי למשרד המנהלת "לא מכינה שיעורי
בית, נכשלת במבחנים מה עוד?!".
בידרה של המנהלת, חדר מואר ויפה שבתוכו שולחן העץ העגול שלה
ועליו אגרטל עם פרחי ציפורנים המשרים ניחוח נעים, ארונותיה
מלאים הספרים התאימו לקירות בצבע הקרם, על הקירות היו תלויות
תמונות וציורי נוף שונים הנותנים לי הרגשה חמימה. הייתה תמונה
אחת שמאוד אהבתי תמונה היא בעצם החלום שלי... בקתת עץ ולצידה
זורם נהר יפיפה זורם בעוצמה שגורם לעצים ולטבע סביבו להיראות
קסומים , בתמונה הזו...הכל ירוק ויפה כל-כך
התמונה משדרת עבורי אושר כה רב "מה קורה מאיה??" הוציאה אותי
המנהלת מהריכוז "תגידי לי כבר מה קורה אתך!" - "מה?" - "מאיה
שבי בבקשה" התיישבתי "אני מבינה שקשה לך אבל את לא יכולה
להמשיך בצורה כזו , אמרתי לך מאות פעמים ואחזור על זה שוב ושוב
אם יהיה צורך, את יכולה לדבר איתי על כל דבר שתרצי , אני לא
נמצאת כאן סתם בתפקיד המנהלת , איכפת לי מהתלמידים שלי ואיכפת
לי ממך" דמעות עלו בעיני , גם כאן אני לא בסדר "לא קורה לי
כלום!!" צעקתי עליה וברחתי , הייתי צריכה להיות לבד, רצתי
במסדרונות בית הספר החשוכים , יצאתי מהדלתות והלכתי למקום
שלי.
מאז שהייתי קטנה הייתי הולכת לשם.
עץ האלון שלי, ככה אני קוראת לו, עץ אלון ענק שתמיד נתן לי
תחושת ביטחון. בילדותי הייתי מתיישבת ונשענת על גזעו העבה שם
ביליתי רגעים קשים ושם ביליתי את הרגעים הטובים של חיי, שם
ביליתי עם אימא.
העץ היה המקום של שתינו , אף אחד לא ידע עליו.
"אימא! אני כל- כך מתגעגעת אליך! אני יודעת שמה שקרה לך היה
באשמתי אבל את כל- כך חסרה לי1 לפני שנתיים לא באמת התכוונתי
להגיד לך שאני רוצה שתמותי, הכל היה מתוך ריב, לא ידעתי שאת
חולה, לא ידעתי שאני עומדת לאבד אותך.
מאז שהכל קרה אני עושה רק בעיות, מאז שהלכת אבא התחיל לשתות ,
אני מציקה לו בלי כוונה והוא מכה אותי אבל אני יודעת שהוא לא
מתכוון ,זאת אני שמפריעה לו, אני גורמת לו לפגוע בי.
אימא, את חושבת שאני צריכה לספר למנהלת? היא כל-כך טובה איתי,
היא אחד האנשים הנפלאים שהכרתי.

בהגעתי הביתה הייתה השעה שבע בערב, אני מקווה שאבא לא ישים לב
שרק נכנסתי.
פתחתי את הדלת בשקט, התחלתי ללכת לכיוון חדרי בבית החשוך "איפה
היית?!" הוא שאל "טיילתי" עניתי לו "אל תשקרי לי  איפה היית?!"
שאל שנית בטון מאיים יותר. התחלתי לעלום בגרם המדרגות הישנות
והתפללתי שהוא יתעלם וימשיך עם שלו "היית עם בחור אה?!" הוא
כבר צעק עלי "ככה אני מלמד את הבת שלי??? בת שש עשרה וכבר
נותנת??" הוא התקרב אלי וסטר לי בכל הכוח, בכיתי, הרגשתי
מושפלת "מגיעה בשבע בערב, חוצפנית!" הוא משך לי בשיער וגרר
אותי אל המסדרון שם בעט בי בחוזקה בבטן, צרחתי וביקשתי ממנו
שיפסיק, הוא לא הפסיק הוא המשיך ובעט בפני.הוא הלך למזוג לעצמו
עוד כוסית וויסקי , העלבון שהרגשתי כמעט חנק אותי. כבר לא
בכיתי, הפסקתי לבכות, אני לא בוכה אני נקרעת לגזרים מבפנים.
עצמתי את עיני ודמיינתי שאני התמונה האהובה עלי, דמיינתי למספר
שניות שאני מאושרת , מספר שניות קצרות מידי. התאמצתי בכל כוחי
לקום , נפלתי קמתי שוב והכרחתי את עצמי ללכת לחדרי.
נשכבתי במיטתי האהובה וכיסיתי את עצמי בשמיכה החמימה. ניסיתי
להירדם. ספרתי כבשים, ספרתי עד אלף, הסתובבתי מצד אחד לצד שני
אך עלתה בי תמונתו של אבא, עוד כשאימא הייתה אתנו, בתקופה
שהיינו מאושרים, כשאבא היה עוד היה מגן עלי, מחבק אותי, מספר
לי סיפורים לפני השינה, נושק לי נשיקת לילה טוב... ובמהרה עלתה
בי תמונתו כעת. שיכור, נודף ריח אלכוהול, אלים, מכה, כרגיל
לובש את חולצתו האפורה ומכנסיו השחורים המוכתמים, יושב בכורסתו
לאחר במקלחת כבר לא הייתה בסדר העדיפויות שלו.

למחרת בבוקר התארגנתי ביתר כוחי וצעדתי לכיוון ביתה של אנה.
היא כבר חיכתה לי בפתח ביתה, ולצידה הייתה..... המנהלת! מה הן
עושות שם? " בוקר טוב לכן" - " בוקר טוב מאיה" הן בירכו אותי
בחזרה. המנהלת פנתה אלי ואמרה " מאיה אנחנו מעונינות לדבר אתך,
היכנסי בבקשה" סגרתי אחרי את הדלת והתיישבתי. עיניה של אנה היו
אדומות "אני לא מבינה מה קורה כאן" מלמלתי "אנה פנתה אלי" -
"מה זאת אומרת?"- "אנה פנתה אלי מפני שהיא דואגת לך"- " אמרתי
לאנה ואמרתי לך שאין צורך לדאוג לי אני בסדר גמור"- " מאיה
די!! מספיק!! " אנה קטעה אותי "כמה זמן את יכולה להמשיך עם
ההצגה הזאת? את חושבת שאני לא יודעת מה קורה לך? אני מכירה
אותך שלוש עשרה שנים לא לחינם! אני שואלת ושואלת, כל בוקר אני
מקווה שתגידי לי את האמת" היא כבר בכתה "איזו אמת?" שאלתי אותה
בתקווה שהיא לא יודעת " האמת על אבא שלך, אני יודעת שהוא מכה
אותך" הייתי בהלם " מי אמר לך את זה?" התנשפתי בכבדות " אף אחד
לא אמר לי שום דבר!  אני רואה אותך כל בוקר, איך את מרגישה
ואיך את מגיעה חבולה, תסתכלי על עצמך עכשיו, ואחרי בית הספר או
בחופשים את באה אלי כרמה שיותר ומוצאת לעצמך תירוצים שלא ללכת
הביתה " מאיה" קטעה אותה המנהלת "אולי תספרי לנו את מה קורה?"-
" מה אני יכולה להגיד לכן?!" צרחתי עליהן" שמאז מות אימי אבא
שלי משתכר?
שהוא מכה אותי?
הוא צודק שהוא עושה את זה, אתן לא מבינות שזה באשמתי?
אני אשמה במותה, בשיכרות שלו, בהכל". הרגשתי סחרחורת.

התעוררתי בחדר מואר, שכבתי על סדינים ירוקים, בתוך שמיכה
ירוקה, לבשתי בגד שלא שייך לי, פתאום הבנתי, אני בבית חולים.
אישה שמנמנה לבושה מדי אחות נכנסה ושאלה אותי איך אני מרגישה,
עניתי לה שאני באמת לא יודעת "למה אני כאן" התיישבתי ונשענתי
על הכריות " התעלפת וקראו לאמבולנס".
כמה שניות לקחו לי כדי להיזכר.
הייתי אצל אנה, עם המנהלת והן אמרו לי שהן יודעות...