אחד הקווים האדומים שהצבתי לעצמי כשהחלטתי להתחיל עם כל הסיפור
הזה של הספר היה ועודנו לא לכתוב על דברים אקטואליים כי אז אני
אגביל את עצמי הן מבחינת קהל היעד שלי, או "פלח השוק אליו אני
מכוון" כפי שאומרים בשפת הכלכלנים-מה שממש לא מפריע לי,אם אנסח
זאת בעדינות (הרי התחייבתי בפרק הראשון שלא יהיו כאן קללות...)
-והן מבחינת הרלוונטיות של הספר ויכולתו לחצות תקופות זמן-מה
שמפריע לי מאוד. אבל מכיון שהמהות של הקטע פה היא צביעות אז
החלטתי בכל זאת לציין פה משהו נחמד שעלה במוחי, למרות המחיר של
חשיפת השנה בה נכתב הספר (כאילו שאי אפשר לדעת את זה בין כך
ובין כך במעט מאוד מאמץ...), מכיון שצביעות היא תכונה או תופעה
שלצערי אנו נתקלים בה כל הזמן ובכל הרמות (אישית,לאומית
ובינלאומית) ובהחלט ניתן להגדיר אותה כ"חוצה את מגבלות הזמן".
ובכן המשל בו עסקינן מתחיל באירוע לא מסעיר במיוחד,לא נעים
לומר לאור המציאות העגומה במדינתנו, שהתרחש אי שם בשלהי שנת
2001 המקוללת (ולי יש הרבה סיבות לקרוא לה כך,האמינו לי...).
מדובר בפיגוע ירי שהתרחש באזור השומרון בו נפצע תושב אחד
היישובים שם. לכאורה אירוע יומיומי כמעט שכבר באמת לא מזיז לאף
אחד (עוד פעם-אני מדבר על שנת 2001 , בתקווה שהיום אירועים
מסוג זה כן נחשבים ללא שגרתיים) אלא שייחודו של מקרה זה הוא
בכך שהפעם הצליח הקורבן, יוצא חבר העמים יש לציין, להשיב מלחמה
ולהרוג את המבקש להתנקש בחייו, למרות שהאחרון הצליח לפוצעו
באורח קשה. כמובן שלמחרת כל עיתוני הצהריים העניקו לאירוע
כותרות גדולות והרעיפו על התושב האמיץ שלל מחמאות ותארים, אך
כתבה אחת קטנה בנושא ,ב"מעריב" כמדומני, שבתה את תשומת לבי
במיוחד. בכתבה זו רואיין חבר של אותו תושב גיבור שאמר שהוא לא
מתפלא שכך נהג חברו מכיון שהיה לוחם בצבא הרוסי שלחם
באפגניסטן. ולמי שלא יודע (מי יודע הרי מתי הספר הזה יתפרסם?)
בשנת 2001 לחמו האמריקנים ובעלי בריתם ממערב אירופה בארגוני
הטרור האפגניים שהכשירו ושלחו את מתאבדי המטוסים אל מותם
בהתנגשות במגדלי התאומים בניו יורק יחד עם עוד כמה אלפי אזרחים
תמימים. רק שמה ש"שכח" אותו חבר נאמן, הוא שבתקופה בה לחמו
הרוסים באפגניסטן הם לא נחשבו ע"י ארצות המערב לחבורה של גברים
אמיצי לב הנלחמים בכוחות השחור המאיימים על העולם החופשי, אלא
לצבא אכזר המדכא בברוטליות חסרת מעצורים עם המרים את ראשו,
למרות נחיתותו הטכנית הברורה בכל הנוגע לאמצעי לחימה וציוד,
בפני הקומוניזם. ולראייה הסרט "רמבו 3" בכיכובם של ששון גבאי
וסילווסטר סטלון, שכל ישראלי שגדל בשנות ה- 80' מכיר(וממנו
שאבתי את ההשראה לכל התיאורים הציוריים שהכנסתי כאן...)
ושמסתיים אגב בהקדשה ל"עם האפגני האבירי"...
כך שמוטב היה לו לאותו חבר מסור של ידידנו המתנחל לו היה חושב
רגע לפני שהוא בוחר להלל ולקלס את ידידו בדרך זו דוקא. מצד שני
הרי ידוע שאנחנו עם בעל זיכרון קצר למדי, ואני כבר לא מדבר על
הכתבות שאני רואה היום על "אי ניצול המשאב האנושי" הטמון בכל
מיני גנרלים של הצבא האדום לשעבר שיכולים לעשות לכולנו בית ספר
באיך "נלחמים בטרור" , הנובע מהחלטות קברניטי צה"ל לשבץ את
אותם אנשים דוקא בתפקידי מנהלה תומכי לחימה...
זהו להפעם. ואל תדאגו, אני זוכר שיש לי כמה חובות קטנים
לפרוע...