אני(הולכת ברחוב עם דיסקמן, עוצרת ומדברת עם חייל): אמא
בקושי הצליחה להעיר אותי בבוקר, אחרי קרבות קשים הסכמתי לצאת
ולשתות את הקפה, ללבוש את אותו זוג מכנסיים עם אותה גופייה עם
תוכים ואותה חולצה תכלת ששוכבים לי על הרצפה כבר שבוע, כל
השבוע אני לובשת אותם כי לא התקלחתי וחבל ללבוש בגדים נקיים על
גופ מלוכלך. תחתונים כן החלפתי. דחסתי שני דיסקים לתיק, בדקתי
שיש תעודת זהות והפניה מרופא עור  ויצאתי לי לדרכי באיחור של
חצי שעה לעבר לשכת הגיוס.

(אמא ואני יושבות במכונית, מטר ורבע מהבית, פקק תנועה, לפנינו
משאית של א. הובלה שחוסמת את הצומת)
אמא: תמיד כשאני רואה את המשאית הזאת עוברת כאן ליד הבית אני
נזכרת איך לפני שנתיים כשהיית בחו"ל הם העבירו אותנו דירה. את
רואה איזו משאית ענקית? אנחנו היינו צריכים שתיים!! כל הבגדים
שלך, מתי נעשה כבר סדר בארון?
(ברקע ברי סחרוף  "עבדים")
אני: לה לה לה כי כולנו עבדים... כזהה כאילווו וואאאהוווו
אמא: זה בארי?
אני:ברי.
אמא: יופי, הפקק מתחיל לזוז, כוסאמא שלהם שחוסמים את  הצומת;
זוזו! אני רק רוצה ימינה!! זוז יא זקן!
אני(מהמהמת): על נהר אספירין ישבנו..
אמא: אוי אליה! תגבירי תגבירי! זה סטיבי וונדר! (מפנה את
ראשה מהכביש ובוהה בי) נכון סיפרתי לך שסיגל ואני בניו יורק
נסענו לראות את ההופעה שלו וסיגל...
אני(קוטעת אותה, בוהה החוצה עם הלשון בחוצ): כל הארצ
חיילים, אני לא עומדת בזה, נהייתי חרמנית שזה לא נורמלי, כולם
מגוייסים כל מטר יש בחור עם זקן וגופ ומדים ו... אוי! איך אבא
נראה טוב במדים! את תמותי!
אמא: כולם נראים טוב במדים.
אני: רעה.
אמא: בכל אופן סיגל אמרה לי אז בהופעה לשים לב לזה שלא כתוב
כלום על זה שאסור להשתמש בפלאשים.. (מתפוצצת מצחוק) הוא
עיוור, קיצר הוא הוציא אז דיסק ירוק שתיאר קולות של טבע, זה
היה מדהים, היו תמונות ברקע של פרחים נפתחים ועצים ו..
אני: את זוכרת שכשהייתי קטנה היו בבוקר, בערוצ אחד כמובן, את
תכניות הבוקר האלה עם התחזית ויעל בירמן ומיכל גזית? וזוכרת
שהם תמיד עשו כזה: "בואו נצא לטבע עכשיו לראות קצת תמונות"
ושמו שירים של מעליות ברקע וצילמו את נופי הגליל והכנרת?
וזוכרת שאח"כ זהו זה עשו תכנית בוקר כזאת בדאחקות ועשו את אותו
הקטע רק צילמו בחיריה? חה חה, אני מתה על גידי גוב.
אוי לא!! יש לקליקה שלי מגן היום! אנגלית, אני חייבת להתקשר!
אמא: למה להן יש מגן ולך לא?
אני: כי הן מצטיינות ואני לא.
אמא: למה?
אני: ככה. (לוקחת לאמא את הפלאפון ומחייגת לאורנג' של מיכל,
צליל חיוג, שומעים את ההודעה של מיכל במזכירה: היי הגעתם
לפלאפון של מיכל אתם מוזמנים להשאיר הודעה, צפצופ) מיכל?
בובה! יש לכן מגן! בהצלחה, אני בדרך ללשכה אז לא צלצלתי ו..
אממ.. לא יצא אתמול ו.. ניחא תגידי לשני ולשרה ולרועי ולמירה
בהצלחה ואם שכחתי מישהו אז תגידי גם לו ו.. כן ואתן תצליחו כי
קיבלתן מאה באוראל דרעק ו.. נשיקות לך ולרועי ולמירה ולשרה
ולשני.   אז אמרתי את שני בסופ? אז מה? לא אומר כלום! שימי
אותה בהתחלה, נשיקות. ביי.
אמא: למה את לא מצטיינת?
אני: נטלי אימברוליה או קיילי מינוג? ברור שנטלי, הרבה יותר
כוסית. (מחקה את מיכל) שלום, הגעתם לפלאפון של מיכל אתם
מוזמנים להשאיר הודעההה. (צוחקת)
אני:( משחקת בקליפסים הקטנים שתקעתי בראש ובוהה במראה של
האוטו) איזה יפים הקליפסים הא? אני ממש חני פירסטנברג.

(לשכת גיוס, מחסום, מכוניות, אני יוצאת מהאוטו)
אני: אמא.. לא.. לא רוצה להתגייס אופ, אני עייפה.
אמא: לכי כבר ניג'ס, צלצלי כשתגמרי. יש לך טלכרט? אל תאבדי
את תעודת הזהות!

אני( עוזבת את החייל לנפשו, ממשיכה קצת ללכת עוצרת איזו
זקנה): אז הייתי בלשכה, קבעו לי פרופיל, היו חתיכים, שמעתי
קצת נושאי המגבעת אבל הפסקתי כי פחדתי לפספס את התור שלי,
הייתי בקומה השניה במחשב הכחול, כמו גדולה ידעתי לאן
ללכת,החזרתי את הכרטיס המגנטי, החלפתי חיוכים עם הבחור עם
הראסטות והנזם(גם לי יש אחד) שהגיע ביחד איתי ויצאתי להתקשר
לאמא.

אני(עומדת באחד התאים שמחוצ לכניסה): אמא, גמרתי.
אמא: השניה החניתי בראשון, אם הייתי יודעת שזה יקח  לך רבע
שעה הייתי מחכה. קחי אוטובוס. יש לך 55 עד הרכבת.
אני: אופ אופ אופ. טוב.
( אני יוצאת מהלשכה, בוהה קצת באוטובוס מספר שתיים שנסע השניה
ושעליו בניתי שיביא אותי לקו שלי, יוצאת מהמחסומים ומסתכלת)
נהג מונית עם כיפה וזיפים ממוצא אממ.. לא אשכנזי:
ילדה(במלעיל)! ילדה! צריכה לאוטובוס? איפה את גרה?
אני: כיכר המדינה
נהג מונית עם כיפה וזיפים ממוצא אממ.. לא אשכנזי: אני אקח
אותך בארבע וחצי שקל למסופ ותקחי משם 55, ליד ההילטון בסדר?
אני(עוטה מבט מבוהל ולא מבין על פרצופי החמוד, מחייכת
ומהנהנת): זה יביא לרכבת? טוב.
נהג מונית עם כיפה וזיפים ממוצא אממ.. לא אשכנזי: לכי למונית
הקרובה שם, חכי לי. אני אגיע.
(אני הולכת,לאט,נכנסת למונית, מחכה, לחוצה, מנסה לנשום עמוק ,
תרגילי הרפיה כאלה נגד לחצ אבל במהרה מבינה שאני לא לחוצה אלא
מתה מפחד, אולי הוא יאנוס אותי, אולי לא, אופ, מה אני מדברת
שטויות, ואולי הוא יאנוס אותי בכל זאת? אני מקווה שיהיו לו
קונדומים, לא רוצה איידס, זה יחשב בגידה? ומה אם.. מחשבותיי
המגוונות נקטעות ובחורה שמנה נכנסת למושב שלידי, ראיתי אתה
קודם בלשכה)
אני(מחייכת, עכשיו הוא כנראה לא יאנוס אותי): היי
(שמנה לא עונה, מנידה ראשה קלות ומוציאה ארבעה וחצי שקלים
מהארנק)
(אני יושבת לי מכווצת בצד של המונית ומיישרת את שטר העשרים
שלי, מגיע הנהג עם שני רוסים צעירים, אחד נדחס קדימה והאחר
נצמד אליי, בעצם לא נצמד, פשוט שכשהשמנה שם לא היה ממש מקום,
הוא מסריח מזיעה, אני לא יכולה לנשום, לשמנה שלידי יש צו ראשון
ביד ואני רואה שהיא מנתניה ושם המשפחה שלה הוא בן שושן, נוסעים
נוסעים והמונית נעצרת)
נהג מונית עם כיפה וזיפים ממוצא אממ.. לא אשכנזי: את, את
שבאמצע, רצית 55 לא? הנה, תרדי כאן, בחור, תן לה לצאת.
אני(מחייכת): תודה, זה כאן? תודה. יום טוב. תיסע בזהירות,
זה כאן בטוח? ביי.

אני(נוטשת את הקשישה, ממשיכה ללכת ועוצרת בקיוסק לדבר עם
המוכר): אז נעמדתי בתחנה, שלפתי את הדיסק והצטערתי קשות על
זה שלא הבאתי איתי משקפיים ואולי אני לא אראה את האוטובוס.
חשבתי להחליפ את נושאי המגבעת בלד זפלין שקניתי בגלל איתן אבל
החלטתי לתרום את תרומתי הצנועה למוזיקה הישראלית ונשארתי עם
נושאי המגבעת.

(אני נשענת על התחנה, משקשקת את הידיים והראש בתנועות ריקוד
והזדהות עם המוזיקה ומחייכת לילדה הרומנייה הקטנה שיושבת שם עם
אמא שלה ומשחקת בבארבי, הילדה מוציאה לי לשון. אני נעלבת.
האוטובוס שלי מגיע, אני מכינה את חמשת השקלים שקיבלתי עודפ
מנהג המונית, עוצרת את המוזיקה ועולה)
אני(לנהג): הנה, תודה
נהג: לאן?
אני: לכיכר המדינה
נהג: זה שבע תשעים
אני(מפשפשת בתיק הירוק ותרה אחר עשרת השקלים הנוספים שקיבלתי
עודפ מנהג המונית, לא מוצאת ושולפת חמישים): כוס אמאכ, הנה
תודה. זה לארלוזורוב? אוקיי.

אני(ממשיכה להציק למוכר שבקיוסק): אז עליתי לאוטובוס, גם
הרומנייה הקטנה ואמא שלה עלו איתי, הוצאתי לקטנה לשון, התמקמתי
בכסא והמשכתי לשמוע מוזיקה. כל הדרך התחבטתי בשאלה הקשה, האם
LIVE IN בית שמש יותר טוב ב"מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" או אולי
ב"נושאי המגבעת ואני" וחושבת גם על זה שזה לא אוספ וגם על זה
שכבר טחנתי את הנושא הזה עם טל וגם נזכרת בזה שאני צריכה להביא
לרועי את הדיסק וגם על זה שמיכל השוותה אותם לאינפקציה. לא
משנה, בקיצור עולה זקנה על הוטובוס ואני, ייפת נפש שכמותי, קמה
וצועדת לי לעומקו של האוטובוס, הזקנה אפילו לא רואה שפיניתי לה
מקום ובמקומה מתיישב גבר בין חמישים עם מעיל עור. גועל נפש.
לאוטובוס עולים שני חתיכים עם כדורגל ביד ומתיישבים לידי,אני
כמובן עומדת, אני שרה לי בקולי קולות "פיצוחי שווארמה, הבורסה
בורסה! לה לה לה להה", מבעד לאזניות אני שומעת אותם מדברים על
הציצים שלי ועל האם אני שווה זיון או לא. בית הדין קובע שכן.
אני יורדת מהאוטובוס ביחד עם החייל שעלה בגבעתיים. נזכרת במשחק
של טל "אני בקליפ של כימיכל בראדרז" ומחליטה ללכת על זה, אני
בקליפ של נושאי המגבעת. הולכת לי במגניבות שאי אפשר לתאר,
מזמרת לי לכל עבר, שומרת כמובן על ארשת פנים אדישה אך עם זאת
מחוייכת. אין כמוני, הגעתי אל הפוני!

(אני בעליה לרחוב שלי, לפתע מגיח מולי בחור גבוה מאוד, שזופ
עד כדי סרטן עור, קוקו קטן וכלב, אהה גם עגיל בגבה יש לו)

בחור שזופ וחתיך: היי
אני(בפרצופ תוהה, אני לא מכירה אותו): היי...
בחור שזופ וחתיך: את אחת שגם בקיצ, כשבחוצ 33 מעלות ולחות
אינסופית, לא מזיעה נכון? את כזאת, רואים עלייך.
אני: נכון. ביי

(בREPEAT השלישי על טקסט פוליטי אחרי הרהורים ארוכים ברצח
רבין ודיון מעמיק עם עצמי על בלוטות הזיעה שלי והאם הן פועלות
בכלל, אני מגיעה לבניין, מלטפת את החתול הלבן שתמיד יושב בחוצ,
עושה לו גם קצת קולות שידע שאני אחת מהחבר'ה, עולה במדרגות
לקומה שלי, הראשונה, נכנסת, שותה פטל, מתיישבת על הספה ושמה
בוידאו את "שיר אשיר בגשם", זה היה בטלויזיה לפני כמה ימים
והקלטתי.)