י"א באייר התשס"ב
23/04/2002
מה שלומך, יקירה?
זה ימים רבים שלא שוחחנו.
בגלל זה אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה, בתקווה שתוכלי למצוא
בליבך לסלוח לי.
טיפות הגשם מקישות מבחוץ על חלוני, אני מאזינה לסימפוניה שלהן
בעודי יושבת ליד שולחן-הכתיבה שלי, עשוי עץ משובח של פעם,
וכותבת לך.
אני שוקלת מאין אתחיל.
הו, אדע! אדע! התפוזים. פריחתם בחצר ביתי משלהבת בעונה זו של
השנה. הכתום התוסס שלהם המשחק בעירבוביה עם הצהוב-החיוור שנזרק
מעץ האשכוליות, מזכיר לי לפעמים כמה יפה הוא הטבע. וכמה יפים
הם החיים. אמת בדבר.
נראה שאותה פריחת תפוזים שהזכרתי לעיל נוגעת גם לליבו של אישי
המסור. לאחרונה יוצא הוא את פתח ביתינו הקט בכדי להתנדב בקטיפת
תפוזים באחד הקיבוצים. כמה נהדר הוא, הלוא כן?
עם זאת, תמוה בעיניי הדבר כי הוא שב לא עם ריח תפוזים, כי עם
ריח שושנים, ואף, (סלחי נא לי על הבוטות) ניחוח מעט.. זול,
לטעמי.
בפעם האחרונה שחזר שותף-חיי מקטיפת הכתומים, נדמה היה לי כי
היו סימנים על לחיו ועל צווארו החשוף בצבע האדמדם.
הו אז הבנתי.
הרי שהתחילה גם עונת האבטיחים! האין נפלאים החיים?
עוד לא שוכנעת, מגי, אהובה?
ובכן, אל תאמרי נואש! הסכיתי לזאת: העולם מאושר, מצליח ונדיב
יותר מאי-פעם. בהן צדקי!
לפני כתריסר ימים תקפה אותי כמיהה עזה לסריגת אפודה ראוייה
לאישי. הלוא תדעי כי אין כסריגה בתחביביי. בשומי בפטיפוני
הנאמן את בטהובן, המפזר מגאוניותו בכל רחבי הבית, אתיישבה
למלאכת הסריגה, ובשילוב השניים, אהיה לאישה מאושרת, ככל העולם
אשר בחוץ, גם הנני. ללא ספק. ובכן... מה היה זה אשר החלתי
בסופרו, לפני שהוסחה דעתי?
הו, כמובן. או אז למען אהבת התחביב, ביקשתי את המנהל הנכבד של
חברת כתב-העת, בה מועסקת אני מזה כשני עשורים, את רשותו ליום
של חופש, או אף מספר שעות, בהן אוכל לנוח קצת מריגושיי
ותלאותיי בחיי היומיום. מה שמחתי, כאשר אותו מנהל בכיר, ואף
אדיר, השיב במענה שאקח את כל הזמן הדרוש לי, ולכשיזדקק לי, או
אז אקרא.
תריסר ימים סומנו מאז בלב וורדרד על לוח השנה התלוי זקוף
בצמידות למיטת חדרי, ומנהלי הנכבד, לא שב אליי במהלכם. וודאי
לא יאות היה להפריע לתקופת שלוותי. הו, כמה נימוס שיש בעולם,
כמה... פנטסטי! פנטסטי, זו המילה.
בהזכירי את מושג, אף מצוות, הנימוס, אין אני יכולה שלא להיזכרה
בצמד הוריי-בוראיי היקרים לי, אשר חינכו אותי כך מימים-ימימה,
וגם היום, עודם צועדים באותה דרך נימוסית ונאורה. עובדה היא,
שבכל יום... פעם, שארימה השח- הרחוק לדיבוב עם מביאיי העולמה,
ישיבו לי השניים, כי בדיוק בזה הרגע מתדפקים אורחים על דלת
ביתם, בנימוס אדיר ומעורר הערצה.
בחושבי על כך, הרי שאורחים רבים מבקרם.... בתכיפות....
רבה.....
כמה נהדר! לא טוב היות האדם לבדו, האמיני לי, מגי!
הו.... מגי?
מדוע זה לא תעני לי?
ולא במכתב זה גרידא, כי אם לאורך שלושים מכתבים לפחות, אותם
כתבתי עבורך בעמל רב וניגר, לא שמעתי תגובתך, לא זכיתי לכל
מענה, ולו הקל שבקלים.
למה.......?
למה, מגי?
למה את אף פעם לא עונה לי??
אני רוצה שתעני לי! יא.... רעה!
תעני לי כבר!!
מכתב אחרון שאני כותבת לך, יא.... מגירה!
ואני מזהירה!
מזהירה! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.