דרכים סלולות בעיר שנחרבת,
ועיני רואות ים של פלדה,
עשן עולה ממגדלים של שלום,
קול מטריד של צפירה יחידה.
השואה מתחילה מעט אחרי שאהבתי,
תל- אביב כבר אינה אדישה.
יש גופות ברחובות מכתשים וצעקות,
ואני חסר רק מגע חם של אישה.
העיר הקטנה ,הבוערת נעלמת תחת רגלי,
ואני עף אל הכחול,
פרק ראשון בהמשך ההיסטוריה,
ובשמי ישראל רואים את הכל.
והים התחלף בגבעות,
וגבהות התחלפו בהרים,
והעיר הקדושה יפה לא פחות
נמלאה מתים, יהודים נאורים.
בכיפת הזהב ובכותל יש מכתש של פצצה,
קול של מטוס, רדיו מונה הרוגים,
מדינה המומה וקריין מחושב מעיר,
" כנראה שלא יהיה שקט אחרי החגים."
נאום מלא גאווה של ראש ממשלה לוחמני,
ואני כבר עומד על הדרך ורץ ברחובות,
חושב על פרות של שלום,
האויב בתוכנו, כל היקר נהיה לאזור של קרבות.
וכשהם מוסיפים להרוג,
ואנו משיבים מלחמה,
אני מנסה לנקות את נעלי,
כי דרכתי בשלולית דם של אומה.
אין זה זמן לאהוב אך אינני יודע לשנוא,
חיילים מתחבאים בסיוט שנגמר,
האוויר, הזהב, הפחדים, התקווה,
הולכים לתמיד כשעיני נפקחות על הכר.