היא התעוררה בגלל פרץ של כאב חד בידה השמאלית.
הדבר הראשון שהעיניים שלה קלטו כששאריות השינה המבורכת עזבו
אותה, זה הפנים של זוהר.
הוא גיחך.
הוא שוב היה שיכור.
היא הזיזה את מבטה אל ידה השמאלית וגילתה שהוא שוב כיבה עליה
סיגרייה. לאט לאט, היא הישירה את מבטה אליו, רואה את מה שציפתה
למצוא, המבט הכל כך שנוא, המוכר כל כך. היא סגרה את עינייה,
מכינה את עצמה לגרוע ביותר.
זוהר התחיל לצחוק, לצחוק ולהכות.

                                     

האור לא נדלק.
שוב הנורה נשרפה. היא קיללה בשקט, ופתחה את הדלת של האמבטייה,
כדי שהאור מהסלון יכנס.
היד השמאלית שלה, זו בגבס, נתקלה בדלת, והכאב הצומרני והרוטט
עבר בכל גופה, עד שפלטה צעקה.
זוהר לא היה בבית, מותר היה לצעוק.
היא הסתכלה על עצמה במראה. ממולה עמדה אחת, חבולה כזא, כחולה.
היא לא האמינה שזאת היא. היא חייבת לעזוב אותו.
חייבת להתחיל מחדש.

                           

היא בכתה.
היא בכתה וגם הוא בכה, עמד על הברכיים לפניה ובכה. אמר שהוא
מצטער, שלא יסלח לעצמו לעולם על מה שעשה לה, על מה שעשה לפנים
היפות שלה.
הוא חיבק אותה, החזיק אותה קרוב לליבו, אוהב אותה כל כך וכל כך
מצטער.
היא סלחה לו. מה עוד נשאר לה לעשות? הרי הוא כל כך אהב אותה.
היא סלחה לו בשפתייה, סלחה לו בגופה כשהתקרב לשלו, קרוב קרוב,
נוגע לא נוגע. אפילו סלחה לו בנפשה, שם איפה שהנרה נשרפה כבר
מזמן, ואף אחד לא טורח להחליף אותה.

               

היא התעוררה בגלל פרץ של כאב חד בידה הימנית.
ידה השמאלית עדין הייתה בגבס, כך שלזוהר לא הייתה ברירה אלא
להפוך אותה במיטה כדי שיוכל לכבות את הסיגרייה.
מסכן שכזה, ממש לרחם עליו.
כשהביטה בפניו, כמעט והתחילה לבכות, מיאוש, מתקווה ומרחמים
עצמיים כל כך גדולים. אבל בעיקר משנאה.
כמעט.
אסור לבכות כשזוהר מכבה עליך סיגרייה. בכלל לא מומלץ, מי יודע
אם תתעוררי מחר.

               

הוא שוב בכה. בכה וחיבק את ברכיה, כמו ילד קטן. הוא אמר שהוא
מצטער, אמר שהוא אוהב אותה, כל כך אוהב אותה, היא הכל    
בשבילו.
בהתחלה, הוא עוד המשיך לדבר כשהסכין שלה שיספה את הגרון שלו.
בהתחלה העיניים שלו הסתכלו עלייה בפחד ובתמהון, אבל השפתיים
שלו המשיכו לשקר, המשיכו להגיד לה שהוא אוהב אותה.
אחר כך הוא נפל. מת.
היא קפצה עליו, קורעת ממנו את בגדיו, את בשרו, את
שערותיו.קורעת ממנו את כל השנים שהוא לקח ממנו, עד שלא נשאר
כלום מזוהר שהיא הכירה פעם. מזוהר שהיה משקר לה כל כך כואב.
היא ניצחה אותו.

                   

בכלא הנשים, באגף 6,  מסתובב סיפור, על אחת שאף פעם לא יוצאת
אל האור, ויושבת וממלמלת דברי כל היום.
היא לבד בתא שלה, עכשיו. אבל פעם, שלחו אליה מישהי, סתם לנסות
איך היא תגיב. דווקא שלחו מישהי קשוחה כזאת, מסוכנת. כעבור
יומיים היא נשברה והתחילה לצרוח לעזרה.
כשהוציאו אותה משם, היא אמרה שהשנייה, זאת שישנה איתה בתא,
משוגעת. היא יושבת כל היום וממלמלת, לא אוכלת, לא שותה. פעם
בשבוע מכניסים אותה למרפאה וומלאים אותה בתרופות ובעירויים,
כדי שלא תמות, אבל חוץ מזה היא לא זזה.
היא גם אמרה, שהיא מחזיקה פיסה מראש של מישהו מתחת לכרית, אבל
בקטע הזה אף אחד לא האמין לה, חשבו שהיא סתם נבהלה או משהו.
בהתחלה בית המשפט לא ידע מה לעשות איתה, היא הייתה מסוכנת מכדי
לשחרר, ומטורפת מכדי לשים בכלא, אבל בסופו של דבר הוחלט לשים
אותה באיזה תא לבד ולא לשים לב אליה.
אומרים, שכשהשוטרים באו לקחת אותה מהדירה שלה ושל זוהר, היא
החזיקה ביד שלה חתיכה מהשער שלו, כל כך חזק שהשוטרים לא הצליחו
להוציא לה את זה מהידיים.
מספרים, שאם תלכו מספיק קרוב לתא שלה, תראו אותה, יושבת בפינה,
מכורבלת. היא משחקת בידיה עם גוש פרווה מסריח ועבש, מה שנשאר
מהשער של זוהר. הזכרון האחרון שנשאר לה מהאהבה שלה.
אבל זה לא יכול להיות. אחרי הכל, תראו מה עוד מספרים
בעולם....