שני להבים של אש,
היה לילה, הנחל בוער, המטעים זוהרים.
וכבר תמונות מנותצות על רצפת שיש,
זכוכית שבורה, מסגרת מעץ,
ותמונה.
והפח  שהיה מעביר מטענים של בשר אל הקו,
הפך סכינים, סכינים,
שבעים ושלושה יחידים,
מספר שלא אומר דבר על נפילה ארוכה,
ועל צווחות הפחד שאיש לא שמע,
רק גופים שרופים, סתם.
וכל המתים מדברים בקול גדול והולם.
על המסך שמראה שמות ובגדים יש רעל,
ואני לוגם את הרעל וחושי מתכהים,
ואני שוכח.
והעם נכנס להלם עמוק,
אך הזמן שייך לחיים,
גם השכחה.