"אני מת, גמור, קרוע. המאמן קרע אותנו היום" חשבתי לעצמי
כשחיפשתי את המפתחות שלי מול דלת אטומה, דרכה יכולתי לראות רק
את המיטה בחדר שלי. הנה נשמע הקליק של המנעול - אפשר להיכנס.
איזה כיף אני בפנים, כל מה שנשאר לי עכשיו זה לזרוק ת'כדורסל,
לחלוץ נעלים, לפשוט את הבגדים המיוזעים, ללכת להתקלח ולישון.
אבל רגע... רגע... הנה אמא והפרצוף הפולני הסובל שלה. "מה
עשיתי עכשיו?" אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובה. זה בסדר, היא
כבר תדאג למצוא אותה בשבילי. "ניר" היא אומרת, בהבעה כואבת,
המתובלת במעט מלח דמעות. "קיבלת מכתב מהצבא. קיבלת צו ראשון".
איזה מזל, באמת לא עשיתי כלום. אנ'לא מבין מה היא מתרגשת. הרי
אני כבר בן 17 וחצי, זה היה ברור שזה יגיע ועכשיו, המקלחת מחכה
לי.

אני מודה. גם אני בכיתי קצת מתחת לדוש. טוב אני קצת מתרגש, בכל
זאת צבא ואני אהיה חייב להיפרד מהקבוצה, אני מקווה שזה לא
יפריע לי להירדם. לפני הכל, אני חייב לבדוק מה חדש ב-ESPN.
מדהים, כתוב ש"דאריוס מיילס הודיע שהוא הולך לדראפט". איזה
אידיוט. הוא רק גמר תיכון והוא כבר רוצה היות לשחק ב-NBA.
בעצם, גם אני רק גמרתי תיכון והולך להרוג אנשים...

בדיקת אי-מיילים אחרונה לפני השינה מראה שקיבלתי הודעה מחבר
הרשת שלי מקליפורניה, אנדי. מעניין מה פשר 17 סימני הקריאה
בכותרת.
"Nir, You won't believe it: I'm gonna be a WildCat" הוא
כותב, ומספר שהוא קיבל היום מכתב שמאשר שהוא קיבל מילגה
מאוניברסיטת אריזונה. הוא הולך לשחק שם כדורסל. גם אני הייתי
יכול להיות כזה (אפילו שאני נמוך ממנו באיזה 20 ס"מ), אבל אין
מה לעשות "מישהו הרי צריך להגן על המדינה".

אוי קשה לי לקום בבוקר... מי כיוון את השעון לשתיים בצהריים?
למה כל כך מוקדם, הרי אתמול היתה הבגרות האחרונה שלי והיום,
היום ה-29 ביוני. זה אומר שיש לי יום-הולדת היום - אני בן 18.
זה מסביר למה יש פה עוגה על השידה, ליד המיטה וזה מסביר למה יש
עליה 19 נרות, אבל זה לחלוטין לא מסביר את המעטפה החומה שליד.
"תאריך הגיוס: 5.11.2000". איזה באסה, זה גיוס חי"ר. לא קיבלו
את הבקשה שלי לספורטאי מצטיין. איך זה שהחיים באמריקה מתחילים
בגיל בו הם מסתיימים בישראל.

טוב. היות שכבר מאוחר אני חייב להתעשת. אין ברירה. אני חייב
לשלוח לאנדי ברכה ליום הולדת ולעדכן אותו לגבי ההתפתחויות,
לפני שהוא יקדים אותי. תמיד אני משיג אותו ביום חגנו המשותף.
איזה מזל שעוד לא בוקר בקליפורניה.
בעודי לוחץ על ה-send, אני רואה באקספלורר (כמו תמיד פתוח על
ESPN), שהקליפרס בחרו אתמול את מיילס שלישי בדראפט. לפחות הוא
ירוויח כמה מיליונים.

שלוש בצהריים, יום שישי, אני כבר לא מכוון שעון בכלל, אבל
הטלוויזיה מהסלון נשמעת בקולי קולות. "התפרעויות בשטחים
ובירושלים" צווח השדרן ואמא מספרת שהפלשתינאים באטרף מזה ששרון
עלה להר הבית אתמול. יש הרוגים, פצועים... למה לעזאזל זה קורה
לי. למה עכשיו, חודש לפני הגיוס. הלכתי למגרש לדפוק כמה דאנקים
בשביל העצבים.
בערב אני מקבל טלפון. זה אנדי. הוא מספר לי שהוא מתקשר מהקמפוס
בטוסון ושואל בדאגה מה קורה בארץ. אני אומר לו שיהיה בסדר...

כבר שש וחצי בבוקר, אני צריך להתלבש. היום אין לי בעיות
להתעורר, כי לא ישנתי בכלל. היום ה-5 לנובמבר. צריך לנסוע
לבקו"ם.

שבת ראשונה בבית, אחרי שלושה שבועות של טירונות מפרכת. אני
חוזר הביתה קרוע. כל כך קרוע שאין לי כוח ללכת לשחק כדורסל עם
החבר'ה. אני בכלל לא בטוח שנשארו כאלה. ואם כן, אז כולם בטח
בעוצר יציאות. יותר מהמפגש עם אמא, יותר מהאוכל שלה, יותר
מהמיטה שלי, אני חש צורך בלתי נשלט להתחבר לאינטרנט, להתעדכן
מה קורה בעולם ובמיוחד באריזונה.

אני גולש כרגיל ל-ESPN ורואה את השם של אנדי בסגל של הקבוצה
(שניצחה כבר בשלושה משחקים), לצידם של לורן וודס וג'ייסון
גארדנר ואחרים, כל הכבוד. באתר של אריזונה יש אפילו תמונה שלו,
מחייך, כתוב שמספר הגופיה שלו הוא 13 ואני מגחך לעצמי, המספר
שלי במחלקה הוא 31. טוב, ככה זה: הוא בגרנד קניון ואני בצוקי
עובדה; הוא לומד לתואר בסוציולוגיה ואני לומד לפרק M 16; הוא
פרשמן, אני טוראי; הוא וויילדקאט, אני גבעתי.

חזרתי לבסיס אחרי סוף שבוע של שינה טובה ורצופת חלומות על
מייקל ג'ורדן, קארל מאלון ושירה. אבל אין לי כוח. לא למדים, לא
לתיזוזים ולמד"סים ובטח שלא לסמל המניאק. הוא נראה יותר היסטרי
מאיתנו, כנראה שהולכים לקחת אותנו לפעילות מבצעית בשטחים. כמו
שהמצב נראה, זה יהיה בקרוב. בינתיים שולחים אותנו לרוץ.
קילומטר, שניים, שלושה, פק"ל מלא. חייבים להיות בכושר. אחר כך
ייקחו אותנו לכיתה ויסבירו לנו על טקטיקות וטכניקות ואולי גם
קצת גאוות יחידה ויוציאו אותנו החוצה לתרגל. בין לבין אולי
יהיה זמן לאיזה "אחד על אחד" - זה יהיה קצר, אני מביס פה את
כולם. אם הייתי קולע ככה גם במטווחים, היו לוקחים אותי להיות
צלף. האמת, אני לא חושב שאני חייל כל כך טוב.

בלילה אני חושב על אנדי. זאת כנראה הסודה לשתייה, אבל כל מה
שמעניין אותי עכשיו זה כדורסל. הוא בטח עושה חיים. משחק
כדורסל, לומד כל היום, מזיין בלילה. אני מקווה שהוא לא עושה
סמים, לפחות לא מסניף. אני חייב להירדם. אולי אצליח לחלום על
עצמי שומר עליו.
בבוקר הלכתי לשמור ב-ש.ג.

חזרתי הביתה אחרי חודש שלא יצאתי. אני כבר לא מתגעגע, מה הטעם?
אמא מספרת לי שהיא בוכה כל לילה ומתה מפחד שיקרה לי משהו. "כל
יום נהרגים אנשים" היא אומרת. איזה מזל שבצבא אין זמן לשמוע
חדשות. הלכתי לישון וכיוונתי שעון לתשע בערב, כדי לפספס את
היומן. אין לי כוח להתבאס עכשיו, גם ככה יוצאים שבוע הבא לשמור
ברפיח. שעתיים לאחר מכן הרמתי טלפון לאנדי. הוא מספר שגם הוא
מבואס.

"אין לי כוח כבר" הוא מספר. כל הזמן רצים ומתאמנים וכאילו שלא
מספיק לו לשמוע הרצאות באוניברסיטה, הוא צריך לשמוע את המאמנים
טוחנים לו את המוח עם טקטיקות וטכניקות ואולי קצת גאוות יחידה
ואחר כך הם יוצאים לתרגל. חוץ מזה הוא מספר שהם מפסידים כל
הזמן, אבל לו לא יצא לשחק אפילו במשחק אחד. קשה לי לרחם עליו,
לפחות יש לו חברה (והוא לא אוכל סודה לשתיה).

באוטובוס בדרך לרפיח כולם בשקט, אני נזכר במה שאנדי סיפר לי
וחושב שהוא כזה ילד, הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי להיות כזה.
כאן בדרך לרפיח.

את הרגילה הראשונה שלי, ארבעה ימים עלובים, קיבלתי בשבוע
הראשון של אפריל, כמה ימים לפני סיום מסלול. ידעתי ששרון ראש
ממשלה וידעתי שאריזונה הגיעה לגמר טורניר המכללות, אבל היה לי
קשה לעקוב. ה"מארצ' מאדנס" היחיד שלי היה לרדוף אחרי ילדים
קטנים במחסום בחאן יונס - התחנה האחרונה במסע משחקי החוץ
הצבאיים שלי. בכל מקרה, שמחתי בשביל אנדי על החווייה:
התזמורות, הצ'ירלידרס, האוהדים שחוגגים ביציעים והכדורסל עצמו.
הוא לא ישכח את התקופה הזאת לאורך כל החיים. בעצם גם אני לא.

אמא באה לאסוף אותי מתחנת האוטובוס. ברדיו מספרים ש"חייל בן 19
נהרג היום מפגיעה של צלף פלשתיני". השלמתי כבר עם המוות, של
ישראלים, של פלשתינאים (עליהם פחות חבל לי, הם משחקים רק
כדורגל), אפילו שלי. כמה שעות לאחר מכן, ראיתי את דיוק מנצחת
את אריזונה בגמר. ג'ייסון וויליאמס צלף משלוש וחיסל אותם בסוף.
נדמה לי שהצלחתי לראות את אנדי בטלוויזיה, בין הבלונים, בוכה,
ממש כמו ילד קטן, החברים שלו חיבקו אותו. ראיתי שכואב לו
והלוואי ויכולתי גם אני לחבק ולבכות איתו, אבל אני התבגרתי כבר
וגברים, כמו חיילים, אינם בוכים.

בראיון שאחרי המשחק, המאמן לוט אולסון ישב מחייך ליד עמיתו
מדיוק, מייק ששבסקי, ואמר "הגיע לדיוק לנצח, הם היו יותר טובים
ולא מצאנו את הדרך לעצור אותם. מייק עשה עבודה מצוינת".
זיפזפתי ל-CNN, שידרו שם נאום של שרון. "נכה בטרור וננצח. נמצא
את הדרך לנקום במפגעים".