אני מתקרב לדניאל, הוא נשען כהרגלו על החומה, מאחוריו כתובת
גרפיטי בצבע כחול כהה שעליה יש איקס שחור ומתחת בצהוב חרדל
צועק כתובת נוספת :"ואת היית העצב של חיי"
"מה קורה ?" אני שואל וכבר לא מחכה לתשובה.
"אל תשאל" עונה לי דניאל ואני מבין את הרמז ולא שואל, הוא
ממילא יספר.
קראו לה סיוון או גלית או רונה - השם משתנה, הסיפור נשאר קבוע.
זה לא שהוא לא רוצה, הוא פשוט לא יכול. הוא מנסה, חושב שהפעם
זה זה, הפעם הוא מאוהב לתמיד. הפעם יש לו תיאוריה בנושא, משהו
חדש, בדוק ! משהו שעדיין לא הכזיב לעולם. נכון זה גם לא נוסה
מעולם, אבל הוא בטוח שלא יכזיב.
"היא עזבה" אומר לי ומתכוון ל"ברחתי"
"לא יכולנו לדבר, היא הכניסה את המיטה שלנו ליחסים אני הכנסתי
את היחסים למיטה" אומר ומיד מבהיר "אתה יודע, זוג חדש, לא תמיד
הכל מושלם מהתחלה, אצלה הסקס העיב על היחסים, אצלי ריבים
מעיבים על המיטה. נכנסנו לגלגל שלא הצלחנו לצאת ממנו"
"יהיה טוב" אני מנחם ויודע ביני לביני שזה לא יעזור כי כזה הוא
דניאל ואולי רונית או דנה או מיטל או... תגרום לו להבין שהוא
צריך להשתנות, להתמודד.
"הכרתי בחורה חדשה" הוא מוסיף כלאחר יד, אני משתנק. "כבר ?"
"טוב היא לא בדיוק חדשה, אתה מכיר אותה, נו, למדה איתנו, קטנה
כזו, מקסימה, גוף יפה, שיער מדהים, חכמה, מצחיקה, מתוקה"
בחיים לא שמעתי את דניאל מפרט בכזו התלהבות ואורך, בחורה,
ואפילו שום מילה על החזה. מדהים... אולי עוד יצא מהבחור הזה
משהו יום אחד.
"אתה מבין, גידי ? היא כל מה שחיפשתי אי פעם בבחורה, אם רק
הייתה אומרת כן, אתמול הייתי מתחתן איתה, מוליד איתה ילדים,
מגדל איתה את החתול שלה, אתמול ! אתה שומע אותי ?"
הוא מחבק אותי בהתרגשות והולך מאושר לדרכו משאיר אותי עם
מחשבותיי על דניאל על בת זוגתו החדשה בעוד בריזת קיץ מנשבת
ומפיחה בי קצת רוח חיים.
אני אוהב ללכת ברחובות עירנו, סתם בלי סיבה, לשוטט לתת למחשבות
לרוץ, לגלגל שיחות שלי ושל דניאל בראש. אני אוהב לטייל עם
ג'ינס וחולצה ארוכה דקה.סתיו עכשו. הרוח מנשבת ופורעת את
שיערי, אני מסיר את משקפי מנגב אותם בחולצה וכאשר מחזיר אותם
לעיני אני מבחין מרחוק בחומה של דניאל והיא מסויידת ועליה
כתובת בכחול כהה :
"ואת האושר של חיי"
כנראה שהוא בכל זאת יודע על מה הוא מדבר.
