הו אלי התלחש לי למה חנקוני החיים?
ואני כנחש מזדקן משיל עורו.

בדד אשב על יגוני,
כי שכחוני החיים,
עברו חלפו כעבי עד,
דהרות המים היו לי לראי.

צינת קיומי כהתה לי
בין גחלים אחוזי אש,
דפנות ליבי הקרות
זעקו מתוכי,
אני ,אני,אני.

התלחש לי אלי,
מה פישרי בסימטאות חרבות.
בין אבני אדם,
בין תזזיות אנוסות?

הלו לשווא ידדו רגליהם,
כחושי מפרקים,פרוקי עצמות.
אל פתולי השקר שאינם נראים.
נקודת מבטם חסומה, ליפעתך, לזיווך.

עד מתי, אלי אבער בנרי צלליות חצובות.?
עד מתי אשב בנכר.?
כמהה לאחי שאת דרכם שכחו.?