קמתי ב-7 כרגיל, לצלצול השעון הנוראי. ציפיתי  לעוד יום משעמם
שבו הולכים לבית ספר, לא שזה שינה בהרבה - כבר הייתי רגיל
לכאלה.
אפילו שבכיתה ג החיים לא נראים כל כך משעממים, לי הם היו.
לא הייתי חברותי במיוחד, קפיצות ומשחקי כדור לא ענינו אותי
במיוחד. הרגשתי שיש לי יותר מטרות בחיים מאשר רק להנות.
בגלל האמונה הזאת, ביזבזתי את זמני בנסיו למצוא את המטרות
האלה, כך שלא ממש השקעתי בדברים כמו ספורט, מציאת חברים טובים,
או סתם לעשות משהו עם עצמי.
ידעתי שיש לי איזשהי מטרה, ושאני חייב למצוא אותה, איכשהו.

באותו היום, כשהתעוררתי ב-7 בבוקר, לא ציפיתי לכלום.
הגעתי לכיתה, והתישבתי במקומי, ליד החלון. הרגשתי שמראה הנוף
מבעד לסורגים מלוכלכים ודהויים גורם להשראה, ואולי זה יעזור לי
בפיתוח מיומנות שלי. אולי לא.
המורה נכנסה לכיתה, ולאחר שהרגיעה את כולם, אמרה:
"ילדים, תוציאו דפים. אנחנו הולכים לעשות פרוייקט קטן."
המורה אמרה שעכשיו נכתוב לעצמנו מכתב. במכתב צריכים לכתוב מה
אנחנו חושבים שיצא מאיתנו כשנהייה גדולים, סביבות גיל 30, אחרי
שנסתגל קצת לחיים אמיתים.
המורה אמרה שכל מכתב יישלח אלינו בעוד 20 שנה. עד כמה שהתרגיל
הזה היה פטתי, טיפשי, ולא מוסכם עם כל הכיתה, משום מה הוא דיי
עניין אותי, ואת כולם. לא ידעתי מה לכתוב. לא ידעתי אם בכלל
לקחת את הפרוייקט הזה ברצינות. בשביל להבהיר לעצמי את דברים
אלו הסתובבתי בין הכיתה ובדקתי מה כולם רשמו. דנה כמובן רשמה
שהיא מקווה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה דוגמנית צמרת עולמית,
או לפחות ארצית. לא משהו שממש הפתיע אותי, כולם ידעו שזה החלום
שלה, והיא אפילו עשתה פעם פרסומת. מראה זה היה הדבר הכי חשוב
לה, והעובדה שהיא הייתה בלונדינית אכן יכלה לעזור לה. גדי,
הילד שאם לא הייתי כל כך ביישן - היה יכול להיות חבר שלי -
כתב שהוא חושב שהוא יהפוך להיות עיתונאי מצליח שיוצא לשטחים
לתעד דברים שקורים בארץ. זה תמיד עניין אותו ובכל דבר שנגע לכך
הוא היה מעורב, בין אם זה דיונים בכיתה או חילוק סטיקרים
בגשם.
היה נורא נחמד לראות מה כל אחד חושב על עצמו.
לאחר ההסתובבות בכיתה החלטתי שהדבר שאני הכי אוהב זה לעזור
לאנשים במקרי צרה, אבל לא באופן פסיכולוגי - באופן פיזי. אז
רשמתי שאני רוצה להיות רופא. הדבר שנראה לי הכי מתאים בשבילי.

בימים הראשונים לאחר ששלחנו את המכתבים נורא רציתי לדעת אם
ה"משאלה" שלי תתגשם או לא, ואם באמת מישהו חזה את העתיד שלו.
אבל לאחר זמן קצר (שבו מוחי התמלא בדברים אחרים) כבר שכחתי
מזה. החיים שלי חזרו לשגרה משעממת של לקום כל יום, לא לדבר עם
אף אחד ולחזור הביתה. הייתי מבלה הרבה מאוד בבית, יושב ורואה
בעיקר טלוויזיה...
במשך השנים, לאחר שהבנתי שחוץ מציונים טובים אין לי במה
להשקיע, סיימתי את החטיבה, ואחריה את התיכון. אפילו היציאות
שלי לא היו יציאות - אלא "זמן איכות" עם הורי, בהם הייתי הולך
איתם לסרטים וכדומה. שומדבר מיוחד. הייתי מאוד סגור, אבל גם
ככה לא נראה לי שפתיחות תעזור לי. בסוף יצאתי עם ממוצע 97
בתעודה מה שעשה אותי מאוד מרוצה.
לאחר חודשיים קיבלתי את המכתב שמורה לי לאן ללכת ואיפה אני
משרת. זה לא הפתיע אותי שיצאתי ג'ובניק, למען האמת - הייתי דיי
שמח מזה. מה שלא ידעתי שאתה ג'ובניק, אתה מתחיל מאוד להשתעמם
אחרי השבוע הראשון, ואין לך ברירה אלא להכיר אנשים חדשים.
הייתי מסתובב בכל מיני מקומות עם כל מיני אנשים והתחלתי יותר
לדבר עם אנשים ולהפתח אליהם, ולאט לאט היו לי כמה חברים נורא
נחמדים. אפילו התחלתי להיות חבר דיי טוב של כמה אנשים שהיו
איתי בבית ספר שהייתי בטוח שיהיו בקרבי, והם בסופו של דבר לא
היו כל כך גרועים כמו שחשבתי, תמיד ישבנו והעלנו זכרונות
ילדות, ואפילו שכל אחד היה בחבורה אחרת, לכולנו הייתה את אותה
תחשובה של חברות ו"אחווה בית ספרית". אפילו אני וגדי נהייהו
חברים טובים, מסתבר שהיה לנו הרבה במשותף והעברנו בסופו של דבר
ביחד את השירות, עד תומו.

בשלב מסוים בחיי גדי הכיר לי ידידה דיי טובה שלו, שהתאהבתי בה
מעל לראשי,  וכמובן - התחתנתי איתה בסופו של דבר.
לבסוף, בגיל 29, עוד יחסית צעיר אפשר להגיד כך, אבל עם תוכניות
דיי ברורות לעתיד, קיבלתי את המכתב שכתבתי לעצמי בכיתה ג'.
הייתי מאוד מופתע. לגמרי שכחתי מהמכתב הזה! פתאום צצו שוב
הרגשות של כמה שרציתי לקבל את המכתב הזה! למרות שכבר שכחתי מה
כתבתי בו כך שהייתי מאוד סקרן. לאחר שקראתי את המכתב וראיתי
שרציתי להיות רופא, נזכרתי כמה שרציתי את זה.
ולבסוף מה יצא ממני? נהייתי עוד מישהו שמתחבא מאחורי הבוס שלו,
מרוכז במחשב בעשיית דוחות עבודה. הייתי כמו דבורה קטנה בתוך
כוורת ענקית. כשקראתי את המכתב בפעם השניה, רגשות עצב מילאו
אותי. נזכרתי כמה שרציתי לעזור לאנשים, להיות שם בשבילם. רציתי
לעשות משהו חשוב. להיות מישהו חשוב. אבל עכשיו כבר מאוחר
מידי.
מאז שקיבלתי את המכתב תיארתי לעצמי את התואר 'דוקטור' בשם שלי.
כל כך אהבתי את כל הקטע של הסמכותיות, שאנשים תלויים בי
ומאמינים בי.
גם גדי קיבל את המכתב, וגם התבאס לראות שבסופו של דבר הוא לא
היה כתב כמו שהוא רצה, למעשה הוא אף פעם לא למד אפילו תקשורת.
הוא היה סתם עוד עורך-דין כמו המיליונים שהיו בארץ. ולא שזה לא
היה מכובד, זה פשוט לא מה שהוא רצה לעשות.
היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות במשך השנים כמו לשכור איזה
מפרשית ולשוט לאיי יוון, לחופים הנפלאים ולתרבות הנפלאה.
ממש רציתי להכיר מקומות חדשים, אנשים חדשים.  רציתי גם נורא
ללמוד לנגן על גיטרה אבל כשאני חושב על זה עכשיו, הייתי כל כך
מרוכז בלימודים שלא היה לי בכלל זמן. אפילו לא לדברים קטנים
כמו נגינה על גיטרה, חוגים כלשהם. פספסתי כל כך הרבה דברים
בגלל שחשבתי על העתיד ללא המוצא שלי ללא הפסקה. גם גדי אמר לי
שבמבט לאחור הוא פיספס כל כך הרבה.
כמה חודשים לאחר מכן הייתה לנו פגישת מחזור, היה נחמד לראות את
כל הפרצופים המוכרים. מתברר שגם דנה לא הייתה הדוגמנית צמרת
שהיא חשבה שהיא תהיה. בסוף היא יצאה מזכירה של איזה מישהו
בחברה גדולה והיא אנורקסית - בולימית, אולי היא חושבת שזה
יעזור לה.  מסתבר שחוץ משני אנשים, לאף אחד העתיד לא התממש,
אבל לא כולם היו עצובים, הם פשוט קיבלו את זה.
זה היה נורא נחמד לראות את כולם, אבל עדיין הרגשתי שאפילו אם
הם לא מרגישים החמצה, אני כן. אבל ידעתי שאני לא מתכוון לעשות
כלום בקשר לזה.

יום אחד בדרך חזרה הביתה מהעבודה, החלטתי שאני לא ממהר לשום
מקום ונעצרתי במקום נחמד, באמצע הדרך, כדי לחטוף משהו קטן
לאכול.
בדרכי חזרה למכונית הרגשתי שמישהו נמצא מאחורי, ולשם שינוי
האינטואיציה שלי לא איכזבה. אקדח נצמד לראש שלי. האקדח התנהג
כאילו יש לו שדות מגנטים רגשיים שגרמו לכל הרגשות בראש שלי
להתערבב למעגל אחד גדול שיצא מהפה שלי ביבבות מרות. הדבר
האחרון שרציתי זה למות. ובטח שלא ככה.
האיש הלא ידוע הזה גרר אותי לסמטה חשוכה, מרוב סחרחורות ובהלה
נפלתי על ברכי והתחלתי לבכות. האיש ציווה עליי לשים את ידי
מאחורי ראשי.
זרקתי אליו את כל רכושי, את המפתחות של הרכב, הארנק, השעון.
ואז אמרתי, משהו שאני לא יכול שלא לתהות למה אמרתי אותו. "למה
החלום שלי לא התגשם ?" יבבתי לעצמי.
האיש עמד דיי המום בהתחלה. הוא הסתכל עליי כמה רגעים ולבסוף
שאל "מה היה החלום שלך ?"
לא יכולתי לענות לו בכלל, הייתי יותר מידי מרוכז באקדח שהיה
מכוון לראשי.
האיש נתן לי מכה קלה בראש עם האקדח בשביל שאני אצא מהפאניקה,
והוא הניח אותו, לא על הרצפה, אבל מספיק נמוך כדי שאני לא אהיה
מפוחד.
אמרתי שאני עובד בחברת מחשבים.
"זה החלום שלך ?" הוא שאל אותי.
"לא" עניתי לו.
"אני באמת רוצה להיות רופא, זה היה החלום שלי" אמרתי לו מתוך
פאניקה. האיש הסתכל עליי, הרים את החפצים שלי וזרק אותם אליי.

"אם זה מה שאתה רוצה לעשות - כדאי שתעשה את זה. ריחמתי עלייך
פעם אחת, אבל זה רק כדי שתוכל להוכיח לעצמך שאתה יכול לעשות מה
שאתה רוצה, ולא מה שיוצא לך. יאללה רוץ, עוף מכאן".
הייתי אסיר תודה שהוא לא ירה לי בראש. הסתובבתי בשביל להודות
לו אך כאשר הסתובבתי הוא כבר לא היה שם.
קמתי על רגליי והתחלתי לנקות את עצמי מכל האבק והארנק שלי,
והמפתחות וכל שאר הדברים שזרקתי היו עדיין שם. תהיתי אם אני
משוגע, אם דמיינתי את הכל אבל זה לא משנה, כי הרגשתי, כי ידעתי
שאני צריך לעשות מה שהוא אמר. גם אם דמיינתי את הכל.

המרפאה שלו מעולם לא הייתה כל כך מלאה. כמעט כל האנשים באיזור
שלו באו למרפאה והוא עזר לכל הפצועים והחולים והוא הרגיש פשוט
נפלא!
הוא היה מרוצה מעצמו שהוא נותן חיים לאנשים.
שבע שנים הוא למד באוניברסיטה, נכון שהוא היה כבר מבוגר אבל כל
הלימודים היו מהנים בשבילו וגם להיות רופא מוסמך לאחר מכן היה
ממש ממש כיף וסוף סוף הוא היה מאושר.
למרות שגם היום הוא תוהה ושואל את עצמו מי היה האיש ההוא שדחף
אותו להתחיל לרדוף את חלומו.
מאז הוא כל הזמן מחפש את האיש המסתורי הזה אבל מעולם לא מצא
אותו.