התאהבת בו, בלי הודעות מראש, בלי זמן מדויק, פשוט לא הפסקת
לחשוב עליו ועל כמה שהוא מושלם. ריחפת כל הזמן במחשבות ורודות,
מתוקות מדיי. אז התחלת לשנוא אותו, על העיוורון שלו, על
ההתעלמות, על החוסר אכפתיות. על זה שהוא אוהב מישהי אחרת. את
יודעת מזה, הוא בטוח אוהב אותה. שהוא יהיה זקן ויום אחד יישב
על המרפסת  וידבר עם העציצים, הוא יספר להם על הילדות שלו. ואז
בהוא ייזכר בה, לאבי, אותה הוא יזכור.
רוצה להיות זיכרון, כבר לא אוהבת אותו אבל רוצה להיזכר על ידיו
פעם. אין לי שום סיכוי שבעולם אתו וטוב להם ביחד. כבר שכנעת את
עצמך שיש שם מישהו כזה בשבילך, שחושב אותם דברים עליך.
אבל את עדין קצת מחוברת אליו ועד שלא יבוא אחד אחר ויגזור את
החוטים שקשרת בינו לבינך. האיש הזה יבוא, ינתק אותך ממנו, יפתח
לך את העינים ואז תתאהבי, שוב, כמו שצריך.