"לעזאזל, צחי," צעקתי כשהבטתי בשעון "אנחנו מאחרים!"
צחי הסתובב אלי מהר עם עיניים פעורות ופלט "שיט," מהיר ועצבני.
הרמתי את המעיל שלו ומסרתי לו אותו. הוא בנתיים פתח את הדלת
ויצא. יצאתי אחריו, נעלתי ורצנו במדרגות את חמשת הקומות למטה,
למרות שיש מעלית.
נכנסנו לאוטו, התנעתי והתחלתי בנסיעה לאסוף את נוי מהקולנוע.
צחי בנתיים לא סתם את הפה וחזר על אותו משפט בפעם המליון -
"פאק, אנחנו נאחר לו שוב."
"תסתום כבר, צחי, אתה מלחיץ אותי,"
"למה?" הוא אמר בטון מרגיז "אנחנו באמת נאחר לו. זו לא הפעם
הראשונה שזה יקרה, את יודעת,"
"אני יודעת," אמרתי לו ולקחתי סיבוב מהר מדי, "אבל זה מלחיץ
ולא עוזר בגרוש, אז תסתום כבר. דבר על משהו אחר,"
"אוקיי..."

שתקנו במשך כמה דקות. היה ברור שכל אחד כאן כועס על עצמו אבל
מפנה את הכעס לכיוון השני. אבל ככה היינו וככה נהיה תמיד, אין
מה לעשות. מה שכן, באמת הייתי לחוצה, וצחי הבחין בזה בנסיעה
שלי.
"תאטי קצת," אמר אחרי השתיקה הארוכה.
"אני נוסעת על 90, זה לא מהר בשביל כביש כמו חוצה-שומרון,"
"אבל הנסיעה שלך תזזיתית, וזה עושה לי כאב ראש!" הוא צעק.
התחלתי לעקוף משאית, שנסעה במהירות שלי. נראה היה שהנהג לא
רוצה לתת לי לעקוף, אז סחטתי את דוושת הגז עוד יותר, עד שעברתי
אותו בכמה עשרות מטרים, ואז חזרתי לנתיב הימני.
צחי תופף על ברך אחת עם יד ימין ועם האצבעות של יד שמאל. הוא
ניסה לעשות משהו מסובך כנראה, וכל הזמן התבלבל והפסיק. התיפוף
שלו רק הוסיף עוד קצת מהירות לאוטו, במין אינסטינקט שכזה.
"די, תפסיק," אמרתי לו אחרי שהצלחתי להרגע מעט והורדתי את
המהירות. הוא הביט בי בפנים והפסיק, חוזר להסתכל דרך החלון.
"אתה חושב שהוא יכעס?" אמרתי.
"סביר להניח. אנחנו אוספים אותו באיחור בשביל היום-הולדת שלו.
זו סיבה מספיק טובה לא-לאחר..."
"מה שאנחנו תמיד מצליחים לעשות בכל-זאת..."
"לא משנה מה הנסיבות. אז כן, הוא יכעס."
נכנסתי לנתיב של איילון.
"שנספר לו?" שאלתי.
"לא! השתגעת? הוא יהרוג אותי..."
"צחי," ניסיתי להגיד בטון מתנצל "אני חושבת שכדאי שנספר לו...
זה אפילו טרי מספיק ככה ש..."
"שמה? שהוא יגיד שישר רצנו לספר לו, ועוד ביום-ההולדת שלו? אל
תעזי לספר לו, שמעת? מה שקרה עכשיו ביננו לא צריך להיוודע
לאף-אחד,"

דמעות החלו לכסות את עיניי. תחילה מכסה המנוע החל להיטשטש,
אחר-כך הכביש נזל לתוכו ולבסוף שניהם כולל השמיים זלגו על
הלחיים שלי במהירות, מפנים מקום לעוד ועוד טיפות.

צחי החל לנוע במושבו באי-נוחות וניסה את מזלו בניחומים תקיפים,
בדיוק כמו שאני אוהבת, כמובן.
"נו, די, תפסיקי," אמר כמו גבר אמיתי שחושב תמיד על התדמית
שלו. שלא אחשוב אותו לרכרוכי לרגע. "די לבכות, נו..."
לבסוף הוא צעק "מה את בוכה? זו אשמתך סך-הכל. את רצית את זה."
"לא אני לא," עניתי ופניי התכווצו כשעוד שטף דמעות פרץ החוצה
מבעד לעיניי.
"כן את כן, אחרת לא היינו מזדיינים יומיים בבית שלך ושלו!"
"אתה כל הזמן רמזת... לי,"
"מה?!" קולו עלה מהר לטון גבוה וצווחני "נפלת על הראש? את
התקשרת אלי לפני יומיים ואמרת ש'נוי לא בבית...'" ניסה לחקות
אותי "'אולי אתה רוצה לבוא ולהשתעשע קצת?'"
"בן-זונה שכמוך," צעקתי עליו חזרה ולרגע איבדתי מעט שליטה על
האוטו, שכבר טס ב-130 קמ"ש בנתיב השמאלי של איילון, "הוא החבר
הכי טוב שלך ובגדת בו לא יותר משאני בגדתי בו, אז תפסיק לצאת
כזה..." בלעתי את הגוש הגדול בגרון שלי והרגשתי את לחץ הדמעות
נחלש, "כזה מלאך!"
הוא סגר ופתח את פיו, חשב קצת ואז אמר בשקט "אוקי.. צודקת."

ובאמת צדקתי. הרגשתי שאני הצודקת בוויכוח הזה. בריב הזה. הגוש
בגרון ירד חזרה לבטן והדמעות נספגו בשרוול הימני שלי. האוטו
שעט לו לנתיב הימני ויצא מאיילון. הנחתי את האוטו לאן שהיינו
אמורים להגיע, הפעם במהירות נמוכה הרבה יותר.
התקרבנו למקום המיועד. שתיקה רועמת שררה באוטו.

"שנפתיע אותו?" אמר צחי כשראינו את נוי יוצא מהעבודה שלו כמה
עשרות מטרים מאיתנו, מעבר לצומת.
חייכתי. לפחות עכשיו הכל ירגע. מתישהו בטח נספר לו, ואז הוא
יכעס. אולי נפרד. אולי זה לטובה.
האור הירוק ברמזור נדלק ושעטנו לכיוונו של נוי. בתכנון היה
לעצור לידו ו"לחטוף" אותו לתוך המכונית בלי שהוא ישים לב, אבל
פתאום התחיל לעבור את הכביש. סחטתי את הבלמים אבל היינו קרובים
מדי. חריקת בלמים, השמשה נסדקה כשגוף גדול פגע בה, והוכתמה
בצבע אדום, ואז התנגשנו בעוד משהו. כרית האויר התנפחה ועוד
הספקתי לראות את הדשבורד עף לכיוון הבטן של צחי ואז הכל נעשה
שחור.