"תחשבי טוב טוב ואז תערבבי", היא אמרה לי ואני שאלתי: "לחשוב
על מה?"
"על מה שאת רוצה לחשוב"
"על כל מה שבא לי?"
"על מה בא לך?"
"על מי שאני אוהבת", מה, זה לא ברור לה?
"טוב, אז תחשבי על מי שאת אוהבת, שאני אפתח לכם ביחד."
ישבתי בבית של דודתי, במטבח צר מלהכיל בריח ספגטי וקציצות,
דודתי לימיני וחברתה הטובה,  ה'פותחת' יושבת מולי. "דרך אגב,
מי הבחור?" היא שואלת אותי ומגישה לי את הקלפים.
"אחד", אני עונד, וזה מספיק, פעם היו כמה.
אז אני לוקחת את הקלפים ומערבבת אותם, מסתכלת על הבחורה הזאת,
שיושבת מולי עם פנס ברור בעין שמאל ולא מבינה בשום אופן איך
היא נותנת למי שעשה לה את זה לעשות לה את זה, חתיכת בנזונה!
אני הייתי קושרת לו את הידיים ונותנת לה לדחוף לו שיפוד עמוק
בתחת. שידע לו!
ושהיא תרגיש יותר טוב!
אני מסיימת לערבב ומגישה לה את הקלפים.
היא פותחת לפני ארבע שורות, חמישה קלפים בכל אחת. לי זה נראה
כמו התחלה של משחק ובא לי לצעוק לה: צ'יט! טאצ'! סטופ! או
משהו, ויש גם שתי חבילות קלפים מוסתרות שהיא מניחה על הקלפים
הפרוסים כך שהם מסתירים חלק קטן מהפריסה, אולי חלק מהחיים שלי,
חלק נעלם מעיני, מה אני יודעת.
אני מסתכלת על המסכנה הזאת ומרגישה איך בידיה כל התשובות והיא
שותקת... ושותקת... ושותקת... נורא מתאמצת ומתרכזת, ומקמטת את
המצח, מזיזה את חפיסות הקלפים אנה ואנה על גבי הפריסה המפוארת,
מצמצמת את עיניה עד שזו הפגועה שעשה לה הבנזונה נראית בקושי,
רק פס צר מאד והרבה כחול מסביב.
אני מזהה את הנסיך שאמור להיות הוא ואת המלכה שאמורה להיות אני
(למה הוא לא מלך גם כן, אני רוצה לשאול אותה אבל אני לא כדי לא
להפריע לריכוז שלה, שתגיד לי כבר משהו).
אני לא מתאפקת ופולטת 'נו' קטן. היא מתעוררת באחת ומתחילה לדבר
בשטף כאילו רק חיכתה לאישור ממני: "טוב, אני לא רואה שאתם
קרובים בקלפים. אפשר לראות לפי הפריסה שאתם כמעט ולא בקשר, הנה
אפילו את יכולה לראות את זה."
אני מביטה במקומות עליהם היא מצביעה ורואה את הוד מעלתי ממוקמת
בצידה הימני של הפריסה והוד נסיכותו, אהובי, זנוח אי שם בפינה
השמאלית, רחוק רחוק מממלכתי.
אני מביטה בדודתי בחוסר אונים ופתאום כל העולם בחוץ ובפרט
אהבתי הגדולה, נראים לי כפיקציה גמורה. דודתי מחזיקה בידי,
מבינה לליבי.
הפותחת שואלת: "את בטוחה שהכל בסדר אצלכם?"
אני מתחלחלת אבל לובשת פוזה רגועה: "בטח, מה, אני לא יודעת?
הכל טוב!" (ואולי הכל לא כל כך טוב? חוצה לה שאלה את ראשי)
"לא, כי לי נראה שאתם חיים ממש בנפרד", היא לא מרפה, ואני
בשלי: "יש חיים נפרדים, אבל אנחנו נורא ביחד, מה איתך?" אני
כבר קצת נעלבת ממנה.
"תפתחי, תפתחי לה עוד פעם" אומרת הדודה החכמה שלי.

"טוב, בואי נעשה עוד פתיחה", היא אומרת, מוסרת לי שוב את
הקלפים. "תערבבי. אבל הפעם," היא עוצרת אותי בידה, "תחשבי
עליו, עלייך, על שניכם יחד, פשוט תתרכזי בזה, בסדר? כדי שתצאו
לי יחד בקלפים".
אני כבר קצת מעוצבנת ומקללת את עצמי שהסכמתי לכל זה. איכשהו
הכל היה פשוט יותר קודם.
אני טורפת את הקלפים. שקט במטבח, עיני שתיהן נעוצות בי בציפייה
כאילו המחשבות שלי עוד רגע יקרנו לנגד עיניהן על המצח שלי.
מתאמצת לחשוב עליו, עלי, עלינו: טוב, אני אוהבת אותו, הוא אוהב
אותי, איזה כיף לי איתו, איך כיף לו איתי, איזה כיף לנו, איזה
זיון היה לנו, איך בא לי עליו, איך הוא חרמן עלי, איזה מקסים
הוא, איך הוא מדבר יפה...
"טוב, חשבתי על שנינו, אני אומרת ושוב מוסרת לה את הקלפים,
מקווה מאד שהם לא יגלו לה על מה באמת חשבתי ("רק סקס בראש
שלך?" כמעט יכולתי לשמוע אותה שואלת)
היא לוקחת את החבילה ממני, נועצת בי בעינה מבט של יודעת הכל
ומתחילה לפרוס שוב. אני מסתכלת על כפות הידיים שלה. מקומטות
מדי לגילה הצעיר יחסית (אה, זה כי היא נורא אוהבת את המטבח,
היא גילתה לי קודם. היא יכולה להיות במטבח שעות ולבשל. זה
מרגיע אותה, והיא גם רוצה ללמוד להכין פשטידות).
הקלפים מונחים שוב בנינו, עם שתי החבילות שמסתירות חתיכות
שלמות מחיי, או חייו, או לא.
"אה!" היא מתלהבת קצת, "יותר טוב! אתם עדיין לא ממש קרובים
בקלפים, אבל הוא חושב עלייך, את בראש שלו". בשלב זה אני ממש לא
מבינה למה באתי לפה ומה רציתי בדיוק לדעת שלא ידעתי קודם.
נסיכי ממוקם עכשיו במרכז הפריסה ואני מונחת בפינה השמאלית,
מרחק שניים וחצי קלפים. קרוב יותר מהפריסה הקודמת, אבל רחוק
מדי גם לטעמי.
"אני רואה אותו עם הרבה אנשים כל הזמן", היא אומרת ואני מסכימה
איתה: "כן, הוא מתעסק עם המון אנשים. "גם נשים?" היא שואלת
אותי, "כי אני רואה פה מישהי..."
אני נדרכת כי זאת לא אני, כלומר לא המלכה, "...שהוא רצה להתחתן
איתה פעם"
"אה, זה," אני נרגעת, "אבל הוא באמת התחתן איתה פעם", אני
אומרת.
"לא, לא האקסית שלו," היא אומרת כאילו ידעה, "אחריה אני רואה
שהוא חשב להתחתן עם עוד אחת ואז הם נפרדו. לא יודעת, אולי הוא
רצה, אולי היא רצתה, אבל הם נפרדו"
"כן, אני יודעת שהם נפרדו", אני אומרת ביאוש, "הרי הוא איתי
עכשיו".
"ויש בחור," היא ממשיכה להתאמץ וכבר לא רואים את העין בכלל,
"עם שיער כהה וקצר, חבר טוב שלו שיש לו ילד או ילדה שעושים לו
לחשוב על ילדים. ויש עוד ילדה קטנה אחת שהוא קצת קשור אליה,
נכון? זה יכול להיות?"
ואני מפשפשת קצת וצועקת: "כן! זה יכול להיות!"
"ויכול להיות שאחד הילדים שאני רואה הוא ילד שלו?"
"ילד שלו?" אני לא מבינה.
"נו, אולי הוא מסתיר ממך שיש לו ילד?"
"מה פתאום?" אני באמת נבהלת. על זה לא חשבתי.
"איך הוא יכול בכלל להסתיר ממני ילד שיש לו? מה, זאת חולצה
שהוא להחביא בארון?"

"לא יודעת, מותק, לא יודעת, זה הקלפים אומרים. תחשבי טוב טוב
שאולי את לא יודעת הכל. אולי יש דברים שמסתירים ממך... אולי."
את האולי האחרון היא מוסיפה כמעט בלחש, כי היא רואה את מפלס
הקריזה שלי גואה ואת הסיגריה ביד שלי מתחננת שאניח לה.
הדודה שלי, שכבר מזמן איבדה עניין בחיי הקטנים, עדיין ישבה
לשולחן, אך תשומת ליבה נתונה לטלויזיה שנתנה עוד פרק באיזו
סדרת מתח נחשבת.
"...אבל את בראש שלו כל הזמן," היא חוזרת שוב על מה שכבר אמרה,
הפעם כדי להרגיע אותי, כאילו שאם אגלה שמסתירים ממני ילד, אישה
או כל דבר חשוב אחר זה מה שעשוי להרגיע אותי.

"רגע רגע! אני רואה כאן עוד משהו, היא מחזיקה לי ביד בהתרגשות,
"אהה, אתם חושבים על ילדים, נכון?"
חוכמה גדולה, אני חושבת, היא יכולה לנחש כמו כלום.
"ואת!" היא ממשיכה, עדיין מחזיקה לי ביד חזק מדי, "תוך נקודה
תהיי בהריון."

"תוך נקודה?" אני תוהה ומיד רואה לנגד עיני את ציר המספרים
מהסדרה חשבון פשוט שהיתה פעם בטלויזיה, על הציר נקודה שחורה
מחייכת כשהיא על המספרים החיוביים ועצובה על המספרים
השליליים.
"מה ז'תומרת נקודה?"
הדודה הטובה שלי משיבה, עיניה רחוק בטלויזיה, סנטרה שעון על
ידיה: "נקודה מותק, זה ציון של זמן, יעני, תוך יום, חודש או
שנה"
יום? לא הגיוני, אני חושבת, שנה נשמעת לי ארוכה מדי, חודש קצר
מדי.
"ואי אפשר לשנות את זה?" אני שואלת.
"לא!" פוסקת הפותחת ואוספת את הקלפים הנוראים שלה, "הקלפים אף
פעם לא משקרים, את לא יודעת?"

"נו, איך היה?" שואל אותי נסיכי כשאני נוחתת בבית עמוסת חשדות.
"היה בסדר" אני מסננת יותר לעצמי ונכנסת למקלחת לפני שאני
נכנסת בו. אני מספיקה לפשוט את הבגדים, להעיף מבט עייף במראה
והדלת נפתחת. הוא עומד בפתח, מעצבן מתמיד בנכונות הנשפכת שלו:
"את לא נראית לי כל כך בסדר, מה היא אמרה לך?"
"כלום!" אני כמעט צועקת עליו, "ובכלל, עם מי רצית להתחתן?"
"להתחתן?"
"כן, להתחתן! תכף תגיד לי שאין לך מושג על מה אני מדברת,
נכון?"
"על מה את מדברת? התחתנתי כבר פעם, מה את רוצה?"
"לדעת מי זאת! ואל תסתיר ממני כלום! ושלא תחשוב שאני לא יודעת
שיש לך ילד ממנה!"
אני עמדתי ערומה במקלחת אפופת אדים, מוכנה לחנוק אותו לפני
שיחשוב להכחיש.
"ילד? על מה את מדברת? אין לי ילד! את יודעת שאין לי ילד."
"אין ילד, אה? בגלל הילד רצית להתחתן איתה. עכשיו אתה מתכחש
לכל!"
"אני יוצא מפה, אני נחנק"
"אתה עוד לא התחלת להיחנק", אני ממלמלת ונכנסת לאמבטיה, מסיטה
את הוילון ברעש (עד כמה שוילון יכול להרעיש). הוא סוגר אחריו
את הדלת.

אחרי שעה של מקלחת, קרמים בכל הטעמים ובייבי דול מפתה, אני
הולכת לחדר השינה כדי לגלות אותו שוכב במיטה, בוהה בתקרה.
"הי, מותק", אני נוטפת דבש, "איך היה היום שלך?"