בלילה אינסופי אני יושבת וסופרת את הכוכבים, אחת, שתיים, שלוש,
ומתבלבלת כמובן, עוד לפני שמגיעה ההתחלה של האמצע...  
אני חושבת על מליון דברים שצצים לי במוח, ולמה הם בכלל באים
לעזאזל?? אני לא יכולה לישון לילה אחד בלי שיפריעו לי?
עד מתי תמשך האכזבה הזאת, האם היא נצחית? אוי ואבוי לי...
איפה הוא נמצא האושר הזה שכולם מדברים עליו? למה לאנשים יש ולי
אין? למה יש לי כל-כל הרבה שאלות???

אז אני עושה לי רשימות בראש עם עטים בשני צבעים, זה אפשרי וזה
לא, זה יכול לקרות וזה אין שום סיכוי, מקטלגת את החיים שלי ואת
האנשים שבחיים שלי לפי מליון ואחת קטגוריות, שלא ברור לי איך
הגעתי אליהן,
'סאמק איך אנשים אחרים בכלל עושים את הסדר הזה במחשבות, הם אף
פעם לא כועסים? הם אף פעם לא שמחים, רבים?
אולי יש להם שיטות הרבה יותר טובות?

אז אני מחליפה את הצבעים וחוזרת לשחור לבן שלי, אולי ככה יהייה
יותר טוב, אולי סוף סוף יצליח לי?

ועדיין מחכה אני יודעת שעוד יגיע...