הייתי קצין צעיר שרק סיים את הקורס, הרגשתי כאילו אני צועד
גבוה יותר, גאה בדרגות החדשות שזה עתה הוענקו לי, סיכת מפקד
מחלקה בהקה על דש חולצתי, הייתי מלא בחשיבות עצמית ובטחון כי
דבר לא יוכל לי.
הימים היו ימי סיום המלחמה בלבנון, צבא ההגנה לישראל פשט על
לבנון במהירות, לא הייתה שם התנגדות של ממש. לאחר המצור על
ביירות ופינוי לוחמי אש"פ לאלג'יר. עתה נפסקו ההתקפות על
הישובים בגבול הצפוני של ישראל. בלבנון עצמה שרר שקט יחסי,
נותרו רק להבות מתפרצות לחלופין של סכסוכים היסטוריים עתיקים
בין המיליציות הנוצריות לדרוזיות, בין הנוצרים למוסלמים ובין
שאר הפלגים בארץ המשוסעת.
נהגתי בג'יפ הצבאי בדרכי חזרה למחנה הנמצא בפאתי ביירות. את
המסלול הזה הייתי נוסע אחת למספר שבועות בדרכי חזרה מחופשה
בארץ.
באחד הכפרים בדרך נהגתי לחנות לארוחת צהריים. הייתה זאת המסעדה
של מוחמד בה טעמתי את מאכל הפול הטעים ביותר שהכרתי. פול זה
כשהוא מלווה בלחם מרוח בשכבה של חמאה היה אחד הדברים האהובים
עלי בלבנון.
המסעדה הייתה בנויה כדלפק הגשה ושירות עצמי, והמוני שולחנות
וכסאות, שעליהם מסובים בדרך קבע בני המקום. השולחנות ממש נשקו
לכביש שעליו נעו שיירות האספקה של צה"ל ויכולת לשבת שם לאכול
תוך שאתה משגיח על רכבך.
ניגשתי לדלפק הבאתי לעצמי מנה נאה של פול ריחני. לאחר שסידרתי
את מעילי על משענת הכיסא ותליתי את נשקי עליה התיישבתי לקראת
פתיחה של ארוחה מענגת במסעדה ההומה. ברוב בלבולי שכחתי את הלחם
והחמאה. ניגשתי שוב לדלפק לקחת את המוצרים אך כשחזרתי למקומי
ציפתה לי שם הפתעת חיי.

מול צלחת הפול שלי, במקום שאותו הכנתי התיישב ערבי, הוא היה
גבר גדל מידות וחבוש בכפייה, זיפי זקנו נעו כשהוא לעלע את הפול
המהביל מצלחתי ומיץ ניגר בזוויות פיו. לא ידעתי מה לחשוב או
כיצד להגיב - פשוט נדהמתי מהחוצפה. התיישבתי מולו והבטתי
ישירות לעיניו. הערבי הרים את ראשו, נשם עמוקות וחזר לבהות
בתוך צלחתי. ידי שהחזיקה פרוסת לחם התהדקה, וזעם החל לגאות בי.
ואז, לפתע, הרים הערבי את עיניו שוב מן הצלחת שהייתה כבר כמעט
ריקה, הוא נשם עוד נשימה עמוקה וחייך אלי, לא הבנתי את כוונתו
אולם הוא מייד קם וניגש למזנון, עיניי המלוות ראו כיצד הוא
ממלא צלחת פול מהביל וחוזר למקום. הערבי התיישב מולי והגיש לי
את הצלחת עם חיוך, הבנתי כי הוא חוזר בו מן הגזלה. עוזב ומודה
ירוחם, חשבתי לעצמי, והתחלתי לאכול בתאבון.
כל העניין בלבל אותי אולם המשכתי לאכול בהנאה, גם כשהערבי קם
ממקומו ועזב את המסעדה לא אמרתי לו מילה, הוא שילם על גסותו
וזה מספיק. כשסיימתי לאכול, עודי מבולבל משהו, הבטתי במשענת
הכסא מולי.  איך לתאר לכם את זה, אתכם מכירים בהלה מקפיאה? כזה
רעד קר עבר בי - המעיל הצבאי והרובה שלי נעלמו ממשענת הכסא בו
ישב הערבי. התחלתי לנשום בכבדות תוך שזיעה קרה מציפה אותי. לא
ייתכן, נשקי נגנב, נעמדתי במקומי כשאני שוקל אם לקרוא לחיילים
מן השיירה העוברת בחוץ לסייע בחיפוש. התחלתי לנוע לקראת
היציאה, בין השולחנות הקטנים והכיסאות הצפופים. ואז, מבלי
משים, מאחורי שולחן אותו עברתי ראיתי אותם.  על שולחן מאחורי
הסועדים היתה צלחת פול, על הכסא שמול אותה צלחת היה מונח מעילי
ונשקי.