הוא הלך אליה. הוא חזר ממנה ושתק. היה חיוור וגם מאושר,
חיוורון של התרוקנות ממשהו מעיק. מהמון מועקות כנראה. אני לא
ידעתי. אני יכולתי רק להרגיש ולהשתגע. איתי הוא לא היה מוכן
לדבר. כבר לא.
שתקנו מול הטלוויזיה עד שנגמרו כל השידורים ואף אחד לא הראה
כוונה ללכת לישון.
הוא העיף אלי רבע מבט ושאל אם אני רוצה לאונן איתו. רציתי.
הדליק את הוידאו, דחף סרט פורנו שבחרתי עבור שנינו.
כל הבחורות נדלקו על המסך באורגיה של סוף האלף. הוא הוציא את
הזין שלו, שכבר עמד כמו טיל וליטף אותו. הוא לא הסתכל עלי.
הכנסתי יד לתחתונים שלי. הייתי כועסת ורטובה. התחתונים שלי
נלחצו חזק על כף היד אבל לא היה אכפת לי. הסתכלתי בטלוויזיה
והכל היה אותו דבר. לא עניין אותי עוד.
כשהסתכלתי עליו שוב, ראיתי שהוא כבר גמר, בשקט שלא יכולתי
להרגיש. הבטן שלו היתה רטובה והוא ניגב אותה עם החולצה שלו.
הוא עדיין לא הסתכל אלי.
אוננתי חזק ועצמתי עיניים. מולי הופיעה תמונה של בית מוקף
פרדסים. הבית שלה.
דחפתי שתי אצבעות וביד השניה שיפשפתי את עצמי בכוח. אלוהים,
כמה כעסתי.
פקחתי עיניים לרגע וראיתי שהוא שוב מאונן במרץ, גם עיניו
עצומות.
זאת הפעם הראשונה שזה אני עדה לזה. כלומר, לא ידעתי שהוא מסוגל
לגמור פעמיים בצמידות. אפילו לא תארתי לי שהוא מסוגל פעמיים
ביום. אפילו להזדיין יום אחרי יום היה מאורע נדיר. אף פעם לא
ניסיתי להדליק אותו אחרי זיון כי הוא נרדם...
אני התייבשתי לגמרי והוצאתי את היד מהתחתונים. רק צפיתי בו
עוצם ופוקח את עיניו מדי פעם וגומר בצעקה בפעם השניה.
הוא קם וחייך אלי חיוך קלוש: את באה למיטה? משוכנע שגמרתי ואני
לא צריכה את עזרתו.
לא עכשיו, לך אתה אמרתי לו ולא חייכתי. הוא הסתפק בזה. לקח את
החולצה המוכתמת שלו והלך לישון.
למחרת, נסעתי אחריו אליה, רק לראות איפה היא גרה אמרתי לעצמי.
הבית היה מוקף גדר וגינה ענקית. אחרי שהוא נכנס, יצאתי מהאוטו
והצצתי לגן. צמחים ושיחים יפניים מעוצבים ומוארים רכות, שביל
שהוליך לדלת הראשית וכלב ידידותי שנצמד אלי מעבר לגדר וליקק את
כפות הידיים שלי.
חזרתי לאוטו ולא הייתי מסוגלת לנסוע. תיכננתי להיכנס פנימה
ולשלוף תירוצים.
בסוף פשוט מצאתי את עצמי שוב מול השער, פותחת אותו וצועדת
בשביל כשהכלב רץ נלהב בעקבותיי. הדלת היתה פתוחה בפני ואני
עמדתי נבוכה מול הסלון הרחב שלה.
הוא ישב שם בקצה הספה, מרוחק מעט משני הגברים שישבו לצידו
ושלוש הנשים שדיברו ביניהן בלחישות. נער כבן שבע עשרה, רזה
ויפה, הגיש קפה לשולחן. אני פשוט עמדתי בכניסה ולא ידעתי מה
לעשות עכשיו. גם לא יכולתי ללכת משם. המוח שלי היה ריק.
פתאום היא עמדה מולי, מחייכת, יודעת יופי מי אני. היא נישקה
אותי כאילו חיכתה לי והכניסה אותי פנימה לפני שיכולתי לעשות או
להגיד משהו. בואי חמודה, היא לקחה לי את היד והושיבה אותי
לידו. הוא הסתכל עלי במבט אדיש ונדחק לקצה הספה, מחזיק את ראשו
בשתי ידיו. קמתי משם במהירות והלכתי אחריה למטבח. היא טרחה על
עוד כוס קפה והילד היפה הכין מגשים יפים מאד עם עוגיות
ופיצוחים. התיישבתי לשולחן והסתכלתי עליה.
היא לבשה שמלה ארוכה, לבנה שהבליטה את התחת הגדול שלה. מדי פעם
הציצה לכיוון שלי וחייכה בחום. לא שאלה כלום. היא הגישה לי כוס
קפה והלכה משם לסלון עם הילד והמגשים.
על השולחן היתה תמונה לא גדולה, בצבעי שמן. היא ציירה את הבית
שלה. לקחתי עיפרון פחם שהיה מונח שם והתחלתי לצייר על צבעי
השמן. ציירתי גשר ענקי בדיוק מול הבית שלה, ועליו דמויות
שחורות מניפות ידיים. את הגינה הפכתי לים שחור וגלי ובשמיים
עננים שחורים. אני חושבת שגם גשם ירד.
הייתי כל כך שקועה בציור שלא שמתי לב שהיא עומדת מאחורי וצופה
בי.
אחרי המון זמן היא הניחה פתאום את ידה על הכתף שלי ואני
הסתובבתי בבהלה, פתאום מבינה מה עשיתי. היא התיישבה מולי עם
כוס הקפה שלה ואמרה לי: הוא אוהב אותך.
ואז שתקה. אני המשכתי להחזיק בעיפרון והורדתי את עיני לציור
שהיה קודר ועצוב.
עוד מעט תהיה פה הרצאה של חבר טוב שלי, פרופסור, על סימפטומים
פוסט טראומטיים אחרי תאונות דרכים עם הרוגים, היא אמרה ואני
מיד פרצתי בצחוק. הרגת מישהו בתאונה?
שאלתי, לא מבינה למה אני צוחקת.
היא לא ענתה. רק אמרה: אולי כדאי שתישארי, זה יכול להיות מאד
מעניין בשבילך. וחזרה לסלון. למה אני צריכה להישאר, חשבתי
לעצמי אבל מאד רציתי להישאר. הוא עדיין ישב שם. קמתי ממקומי
והלכתי לסלון. התיישבתי לידו על הספה. הוא הרים את עיניו
והוריד אותן מיד כשראה שזו אני. הי, לחשתי לו, החיוך נהיה לי
קל פתאום. תשמע, היא הציעה לי להישאר להרצאה, אם זה לא יפריע
לך. זה לא יפריע, נכון? הוא הפתיע אותי: את יכולה להישאר אבל
אחר כך פשוט תלכי מכאן. אני צריך להישאר כאן לבד.
ההלם עיוור אותי. מיד קמתי וצעקתי לכל היושבים: אני הולכת! הם
הפסיקו לרגע את דיבורם ומיד חזרו לענייניהם. היא לא היתה שם.
דמעות הציפו את עיני ואני מיהרתי לדלת, חוטפת מכה איומה
מהשולחן הנמוך שעמד במרכז. רצתי החוצה ואחרי הכלב הנחמד והילד.
הילד הדביק אותי ותפס אותי ביד. חכי רגע, הוא לא התכוון, כדאי
לך להישאר. עצרתי ובגבי אליו פרצתי בבכי. למה הוא שותק כל
הזמן? בכיתי והילד ליטף את כתפיי. הוא אוהב אותך, אמר לי ואני
התפלאתי שכולם יודעים ורק אני לא.
הוא עבר תאונה, את יודעת? הוא לחש לי. מה? מתי? נבהלתי. לפני
שבוע, בדרך לכאן.
הוא הרג מישהו וברח. הוא לא היה מסוגל ללכת למשטרה ולא יכול
היה לנהוג. הוא נשאר לישון כאן. לא שמת לב שמשהו לא בסדר איתו?
חשבתי שיש לו רומן איתה, אמרתי לילד, ואז נזכרתי איך חיכיתי לו
כל הלילה והוא הגיע רק בשמונה בבוקר, בלי האוטו, עייף ומוטרד.
אמר שבדרך הביתה נתקע לו האוטו באמצע שומקום ולא יכול היה
להודיע לי כי לא היה לו איך. אני הייתי בטוחה שהוא היה אצלה
והם הזדיינו כשאני חיכיתי. עשיתי לו פרצופים כל היום וכעסתי
שהוא חושב שהוא יכול להגיד הכל והכל יהיה בסדר.
פתאום הרגשתי כל כך אשמה. התביישתי. לא רציתי להיכנס שוב לתוך
הבית. תוכל להביא לי את התיק שלי? שכחתי אותו בפנים. הילד הביט
בי לרגע, רוצה להגיד משהו ואז ענה:
בטח, חכי שניה. הוא יצא אחרי רגע והגיש לי את התיק בשתיקה.
הייתי שלווה ואפילו מאושרת כשצעדתי לכיוון האוטו. שמחתי שהוא
רק הרג מישהו ולא בגד בי עם האישה הזאת שגילה כפול מגילי.
עכשיו הוא רק יצטרך להתמודד עם הסימפטומים הפוסט טראומטיים
אחרי התאונה ואני לא אהיה חייבת לקבל החלטה, ללכת או להישאר.