כבר מיומולדת 10 היא התחילה להרגיש שהיא משתנה, והיא ידעה שזה
לא משהו נורמלי לחלוטין. אבל היא התרגלה להרגשה המוזרה שלה
שגברה ולא שמה לב אליה יותר. ועברה שנה, שנתיים, שלוש, היא בת
16. יש לה חבר, שהיא נורא אוהבת, ויודעת שהוא אוהב אותה, כי
הוא אמר לה. אתמול.
ואז היא פתחה את הפה וניסתה לענות לו אבל היא לא יכלה כי היא
הייתה חלולה. בלי לשים לב, לאט לאט, היא נהייתה חלולה. היא לא
יכלה לענות לו.
היא העוותה את פרצופה מספר פעמים, אבל גם את זה לא ראו, לא
מבפנים ולא מבחוץ, רק היא ידעה שכרגע היא העוותה את פרצופה.
היא הייתה חלולה לגמרי. היא הייתה כמו צל של עצמה, הולכת
אוכלת,ישנה. היא לא צחקה ולא בכתה... זאת אומרת, היא כן אבל לא
ראו עליה ממש, כי היא הייתה חלולה, ורק היא ידעה על זה, ושהיא
בעצם בוכה המון, וצוחקת רק כשהיא איתו.
הבעיה הייתה שהוא שם לב שכשהיא אצלו, רק הוא מדבר, רק הוא זז,
רק הוא חי. והדבר היחידי שהיא עושה זה לבהות בו, למרות
שבמחשבה שלה היא דווקא עושה המון דברים, היא עונה לו, וצוחקת,
וכועסת ומנשקת אותו. רק במחשבה, כי בנאדם חלול לא יכול להביע
את עצמו. בשום דרך.
היא נסתה שוב פעם להגיד לו בחזרה שהיא אוהבת אותו, אבל כלום לא
יצא, הוא גם לא ראה שהפה שלה נפתח והעיניים שלה נצצו.
אז היא משכה בכתפיה, וקמה ויצאה בבכי מהחדר. והוא רק ראה אותה
קמה ויוצאת, בלי הסברים, בלי כלום. והוא נעלב, וכעס.
ויותר היא לא באה אליו, והוא לא אליה. ולאט לאט היא התאדתה.
מחלולה, צל של עצמה, היא הפכה להיות רק צל, אד. בלי של עצמה,
רוח מהלכת. והיא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלחשוב שהיא עושה.
היא לא ידעה שאם היא תתרכז מאוד בדבר מסוים שהיא רוצה לעשות זה
אולי יקרה. אז היא לא התרכזה. היא לא ניסתה להילחם בהיותה
חלולה. היא קבלה את זה, והרגישה מוזר עוד יותר.
מיום ליום היא התאדתה יותר ויותר.
יום אחד היא נעלמה. היא קמה בבוקר הסתכלה במראה וראתה שהיא
שקופה. זאת אומרת, היא לא ראתה את עצמה. היא חייכה אל עצמה
במחשבה, מן הרגל של אנשים חלולים. היא התלבשה במחשבה לקחה את
התיק במחשבה והלכה לביצפר. היא יכלה ללכת. היא ראתה אותו בדרך,
לבד, יושב בתחנת האוטובוס ומסתכל לכיוון הבית שלה. הוא לא ראה
אותה. והוא התגעגע אליה, מאוד.
היא חיבקה אותו חזק חזק במחשבה והוא התנער ממחשבותיו בתנועה
חדה.
גם אני אוהבת אותך היא אמרה במחשבה. הוא לא שמע.