אתמול בבוקר ישבתי בחדר, מכורבלת בעצמי. שאף אחד לא יראה, לא
יוכל לפגוע, הסתרתי את הלב בין הידיים. היה בו כבר שבר קטן,
מדמם, וטיפות אדומות מבריקות זרמו לי מהעיניים. בשקט בשקט, שאף
אחד לא יוכל לראות. ואז הוא נכנס בדלת, הלבד הזה, שהתגנב לאט
לאט לידי והתיישב שם, כאילו הזמנתי אותו, כאילו בכלל הרשיתי
שייכנס. אך הוא פרץ את הדלת, ונכנס אל תוכי, ממלא אותי
בריקנות. ובלב שלי נוצר עוד שבר קטן, כזה שבהתחלה לא הרגשתי,
אבל כשגם הוא התחיל לדמם הוא פער בי חורים, ודרכם זרמו דמעות,
ורגשות, ועוד דברים שנשארו עד אותו הרגע בפנים. ואז הוא, הלבד
הזה צחק לי בפנים, כדי שאצטער, כאילו שלא עשיתי זאת קודם.
אפילו לא שמתי לב מתי התחלתי לצעוק, ומתי קולי הדהד ברחבי
החדר, מותיר בו הד שחוזר לי לאוזניים וגורם לי לבכות יותר.
בסוף גם אצלו היו דמעות בעיניים, והוא נעץ בי מבט, כזה שיגרום
לי להרגיש אשמה, ובסוף קם ויצא. ואז, כבר לא הרגשתי ריקה יותר,
אלא מלאה לגמרי. מלאה בכעס, מלאה בדמעות, מלאה בו, בזה שגרם לי
להרגיש ביחד, ושאי אפשר לצלצל אליו יותר, כי כבר אין פה ביחד.
ולמרות שהלבד הלך, אני מלאה בו ובהוא שגרם לי לבכות.