מביטה בגשם.
טיפות נופלות של שקט
ביום סגריר, בתוך הבית.
נותנת לעצמי ליפול אל תוך הדממה של המילים האלה.
כל טיפת גשם כמו דמעה והדמעות נעשות אמיתיות מרגע לרגע, עד
שאני מבחינה שהן בעצם שלי ולא של הגשם שבחוץ.
הנה רק אתמול טעמתי אותו, וטעמו חמצמץ ואני רוצה עוד.
רק לפני 3 שבועות לראשונה הרגשתי אותו, וליבי פעם והוא עדיין
לא מפסיק.
איך הוא אמר לי שכיף לו איתי, שאני משחקת בטיפות שלו כמו
ברגשות, וכל רגש נכנס בי עמוק.
גם מבט בעיניים נכנס. עיניים חומות וחמות יש לגשם.
מעודד אותי שלא אהיה עצובה.
מביטה בו וחושבת שזאת אהבה למרות שדבר כזה אין. זה רק באגדות,
מספרים לי ההורים, ומוכיחים לי שזה נכון, כל פעם מחדש שהם רבים
ושונאים אחד את השני.
וכשאנסו אותי לשתוק, הוא החזיק לי את היד ולא ידע מה לומר. אבל
רק מבט הספיק.
מבט של גשם ביום סגריר בתוק הבית, כשרק החלון מפריד בינינו.
הוא לא יודע כמה זה קשה לי להחזיק לו את היד, הוא מתחלק לי
ונעלם...
כי זה לא מתאים לו.
הוא לא יודע כמה זה קשה לי להתקרב אליו אבל אני מנסה בכל
זאת... אבל... אבל פוחדת שאני ארטב ואעלם, כמוהו.
הוא הבין שהוא רק יפגע בי והיה לו אכפת ממני,
אז הוא נתן לי מבט של גשם, והלך. |