זה שבוע וכמה ימים שאני עוברת ברחוב ומונחת לה קופסא של
סיגריות ג'יטאן ברחוב.
לפני שבוע וקצת הבחנתי בה לראשונה. מוטלת על אם הדרך, גאה,
נראית כתושבת חדשה ברחוב ההומה.
אני זוכרת בבהירות , זה היה יום חורף שמשי די רגיל לעונה זו
באזורנו,  השמים נצצו בגוון הכחול היפה שלהם וחשבתי לעצמי איך
קופסת הג'יטאן משתלבת כה יפה בנוף האורבני.
גם אני קרנתי באותו יום .
חומה של השמש עטף  ודירבן אותי למקום עבודתי הלא רחוק כל כך
משם ,אני זוכרת שאפילו הגעתי בזמן לעבודה וזה מחזה די נדיר.
כך יום אחר יום, השמש זהרה כמה דקות ל-9.00 על קופסת הג'יטאן
והזכירה לי כי נותרה עוד כמחצית הדרך.
בהתחלה זה היה נראה לי די נחמד, לפגוש כל יום בדרכי לעבודה חפץ
מוכר. זה יותר נחמד מלפגוש שכן טרחן או מכרה של אמא שלך שתספוק
כפיים ותאמר:"איך שהזמן עובר" ....
פיתחתי יחס של קירבה,של שייכות, חיפשתי אותה כל יום בלכתי
לעבודה.
והיא תמיד הייתה שם עבורי כאילו מחכה שאבוא.
ימים תכולי שמיים, כחולי שמיים, ימים זוגיים/אי זוגיים, היא
תמיד הייתה שם בפינה כממתיקת סוד שהיה ידוע רק לנו.
לא עבר יותר משבוע בו פגשתי בקופסא על בסיס יומיומי ופני
הדברים השתנו.
אולי זה קשור למזג האוויר ואולי זה קשור רק אלי אך מישהו נזכר
שבעצם חורף והחליט לפתוח את הברזים.
אני זוכרת בבהירות את אותו הבוקר,את הערבוביה של
אפור-גשום-קר-קודר אשר יצרה אצלי  מין תחושה נפשית חזקה שזה לא
סתם עוד יום.
זה היה כמה דקות לתשע אם זכרוני אינו בוגד בי כאשר אני יצאתי
מביתי מצוידת במיטב אפנת החורף:מעיל פרווה (סינטטי) מטריה
מתקפלת וזוג מגפיים שמוכן לשלוליות עמוקות מאלו שהרחוב מציע.
נחפזתי לדרכי כאשר השעה הייתה כבר 9.00, השעה בה הייתי צריכה
כבר לענות כמו אוטומט שחוק את משפט הפתיחה הלעוס והמאוס לכל
מתקשר למשרד כפי שעשיתי מדי יום מזה חמישה חודשים.
בעודי ממהרת ,הגעתי שוב לאותו מקום משכנה של קופסת הג'יטאן.
הפעם היא 'שכבה' לה מוטלת לה בקור, ספוגת מים . לרגע יכולתי
להישבע שהיא רועדת מקור . אם היו לה עיניים בטוח שהן היו
טרוטות באותו יום אפור שכזה.
באותו רגע התמלאתי כעס שלא חשתי עד אותו היום. עבר בי צורך עז
לבעוט בקופסא עד לקצה השני של העולם. רציתי שתיעלם,רציתי שיקחו
אותה עובדי הזבל.
למה היא חייבת להופיע מול פרצופי כל יום? מילא ביום שמשי ונאה
אך גם ביום חורפי וגשום?
כמתריסה בפניי: כל יום את עוברת באותו מסלול נחפזת לאותו
המקום, גם אני פה!
למה את מצפה? שאני אלך? אולי אם תשני משהו מהשגרה האפורה שלך
גם  אני אמצא לי עיסוקים חדשים , אבל קודם את  ...נראה אותך,
אני רק קופסת סיגריות  אין לי הרבה אופציות אבל את...עולם
ומלואו!
אולי זה הגשם שהגיע ואולי אלו המחשבות הטורדניות שהחלו לנקר
בי, אך זה כבר כמה ימים שאני הולכת לעבודה ומתעלמת מהמקום בו
ראיתי עד לא מזמן את קופסת הג'יטאן. אני עושה את עצמי כלא רואה
ומתרכזת בנקודה אחרת בדרך.
אולי היה לי יותר קל פשוט לעבור לצידו השני של הרחוב או לזרוק
אותה לפח הקרוב, אך זה יזעזע את שגרת היום של הישות הבנאלית
שהפכתי להיות.