אני קורא אליה.
היא לא שומעת.
אני מנער אותה.
והיא לא זזה.
אני צועק. תגידי משהו.
והיא לא עונה.
זאת לא צורה. אני אומר לה. אני לא יכול להמשיך ככה.
והיא כדרכה בימים הללו.
שקטה.

כבר שלושה ימים שהיא לא זזה. רק יושבת לה שם. ובוהה. מולה רק
קיר ריק. אין אפילו תמונה. חלק, צחיח. כמו הבעת פניה. אני
מתרגז. תפסיקי. אני אומר לה. זה לא יחזיר את הזמן אחורה. את
חייבת להמשיך בחייך. אבל היא לא עונה.
רק ממשיכה לשבת.
והיא לא נעה.

היא יפהפייה. אני חושב.
ביושבה כך היא מזכירה לי עלמה צעירה. טהורה.
שערה השחור הארוך, חלק כזרימת מים במעיין נסתר בהרים. עיניה
כחולות ירוקות. פעם היה בהן מבט של אושר, של שמחה.
עתה אין אפילו השתקפות.
צווארה ענוג כשל ברבור אציל. גבה זקוף בנוקשות. נוקשות לה היא
לא מעזה להניח.
ידיה שלובות בחיקה, האחת על השניה.
הן לא נעות.
התחבושות הלבנות על פרקיהן זועקות בדממה את תחינת השחרור שלה.
והיא לא נעה.

ודבר לא עוזר. נפשה מענה אותה. היא קורעת עצמה לגזרים. אני
צועק עליה. אני מדבר איתה. אני שונא אותה. אני מטורף עליה. אני
לא יכול איתה. אבל גם לא בלעדיה.
אני מענה את עצמי במשך שלושה ימים עתה.
והיא לא נעה.
אני מסיט את מבטי. לא מסוגל יותר להביט עליה. אבל עיניי כמו
מעצמן חוזרות אליה. ומחשבותיי תמיד עליה. אני מאוהב בה מזה
חודשים. אבל אני בספק אם היא ידעה. אני קורא לה בשמה. מבקש,
מתחנן על ברכיי. תגידי משהו. תשמיעי קול. מילה.
אך הדממה הרועמת מחרישת האוזניים היא הדבר היחיד שמשמיע את
קולו בחדר.
אני קם והולך לדלת. לא מסוגל להשאר יותר בחדר. החדר שלה. החדר
שתמיד יהיה שלה.

כבר שלושה ימים שהיא לא נעה. כבר שלושה ימים שהיא אינה.
כבר שלושה ימים שהיא לא נושמת. כבר שלושה ימים עברו.
מאז שהיא נהרגה.
אני אוהב אותך נערה צעירה אהובה שלי. נשמעה לחישה מפי.
והיא לא נעה.
והדלת נסגרה.
לנצח.