עד לאותו היום שבו באתי ללון אצלו, סבא היה הזקן החביב שתמיד
השמיע מוסיקה קלאסית משעממת והיה אומר "איך גדלת!" בכל הזדמנות
שנפלה לחיקו.
תמיד, עד לאותו היום שבו למדתי להכיר את סבא שלי קצת יותר...
זה היה קצת אחרי שסבתא מתה, בעודנו ישובים בסלון שלו, מדברים
על דה והא.
"מה אתה עושה כשמשעמם לך? כשאתה לבד בלי סבתא?" שאלתי.
"אחרי שסבתה מתה היה לי נורא קשה, במשך תקופה ארוכה לא עניין
אותי כלום, עד אותו היום שבו למדתי את סודות המוסיקה!"
מבט תמהה אחד שלי, חתול שחור אחד שרב בחצר והוא המשיך.
"סודות צלילי המוסיקה, הם פשוט שינו לי את החיים - בוא
ותראה...!".
לא מבין ולא כל כך מעוניין, באתי אחרי הקשיש החביב לסלון. שם
כבר חיכה לנו הפטיפון הישן.

סבא הוציא תקליט קלאסי ישן מהארון. "מפצח האגוזים"- הוא אמר
בהתלהבות נראית לעין, הוציא את התקליט מהעטיפה, והניחו בתוך
הפטיפון.
הוא לחץ על כמה מהכפתורים ביראת כבוד, כאילו הוא מדען ראשי
באיזה פרויקט סודי, שהמציא איזה פלא טכנולוגי, שהולך לפתור את
העולם מצרותיו...
התקליט החל להסתובב וסביבנו האגוזים החלו להתפצח.
 
מפצח האגוזים נשמע ברקע בפיצוצים וכלי מיתר סטייל קול-המוסיקה.
"בום" "בום" וכלי מיתר... הרגשתי שאני הולך להתפוצץ.
אבל סבא דווקא התענג על המוסיקה הקלאסית הזו, ומידי פעם פלט
בשקט- "מופת יצירתי!, פשוט מופת!".

אחרי כרבע שעה של "בום", "בום", "מיתר" ו"מופת" ממש נמאס לי
ופלטתי, "סבא, מה עם סודות המוסיקה?". "סודות המוסיקה?" - ענה
בפליאה, ומיד נזכר. "כן נכדי, סודות המוסיקה - אני אראה לך
איזה סודות טמונים במופת המוסיקלי ששמענו זה עתה" אמר, מסרבל
את מחשבותיי לרמה שאליה הן טרם הגיעו.

עצירה פתאומית, מלווה ברעש שריטתי שמזוהה בדרך כלל עם DJ פרוע,
הסבה את תשומת לבי לעובדה שסבי עצר את סל"ד הפטיפון, ובעזרת
לחיצה בודדת על כפתור תמים גרם לתקליט להסתובב בכיוון ההפוך.
מיד הסתבר לי שאם יש משהו שנשמע יותר רע ממוסיקה קלאסית של
זקנים, זה מוסיקה קלאסית של זקנים הפוכה - מין רעש ממית של
כינורות ברוורס!

בקושי רב שמעתי את סבי לוחש -"הנה זה בא!"
ועל אף חוסר הפשר המוחלט של הצלילים ושל סבי, ראיתי אותו מאזין
בריכוז רב לכרכורי הבטן האלה ומחייך. משהו בטח הולך לקרות.
אחרי מספר דקות של כרכורים מטרידי אוזניים החל סבי להתפתל
ולרקוד מין ריקוד מוזר שכמותו לא ראיתי בשום מקום קודם.
ושתבינו, סבא מעולם לא היה מאוהדי הדיסקוטק. אני זוכר איך פעם
הוא סיפר לנו על הוואלסים שרקד בצעירותו באוסטריה רווית
התרבות, אבל חוץ מזה, כלום.
המשכתי להביט בו רוקד ואחרי שפסלתי את האפשרות שמדובר בריקוד
בלתי מוכר משנות ה- 20, הגעתי למסקנה שזה מין ריטואל מוזר ולא
מוסבר שדבק בסבי במהלך חייו הקשים.
דוחה המצב ככול שיהיה , לא הייתי יכול לקום וללכת, כל שכן
לעצור את אבי-אבי באבי אביו.
ולכן החלטתי להישאר במקום, לתת לו להמשיך לפזז ולחכות
לאינטרלוד.

ממש בשיאו של הריקוד, הופיע ענן סמיך של עשן מסריח ועמו דמות
קהה מחודדת קרניים וזנב, שהשתעלה בכבדות וגידפה במרץ.
סבי עצר ממלאכת הריקוד, ובעוד אני המום מהלך הדברים, הסב היקר
חייך חיוך רחב יריעה. זהו, הזקן בטח איבד את זה.
בכל מקרה, הדמות, שעד עכשיו נפנפה את העשן במיטב מסורת המנגל,
נראתה ברורה יותר ואדומה יותר, והחלה לדבר. "השטן הישיר הראשון
לשירותכם!" אמר השטן בצחקוק קל, "במה אני יכול לעזור לכם?".
"שלום לך אדון יקר!" אמר סבי "זימונך לכאן היה סתם לשם שעשוע.
רציתי שתכיר את נכדי הראשון -'רון', ודרך אגב , איפה זה שהיה
פעם שעברה?".
אני הייתי המום מעצם העובדה שסבי מכיר עובדים בשרות האופל.
"אהה, הוא"- ענה השטן לסבא, "השטן עלה לו לראש!" וצחק צחוק
מפחיד ביותר, שיחד עם הרעש ברוורס מהפטפון, יצרו אווירה מקפיאת
דם לא שנונה.
"חבל, הוא היה דווקא נחמד מאוד וטוב בשחמט" אמר סבי.
ואז, עקב צורך פנימי חד נכנסתי למיטב השיחה ופניתי לסבי:
"סבא!, מה אתה עושה?, מה, אתה עובד באליל?"
"רון" הוא ענה לי "אתה חושב שבגיל הזקנה אין לנו רגשות, אין
לנו צרכים?, אין לנו אהבות...?" "אם היית יודע מה קורה אצלי
ב-6 בבוקר..."
"סבא! התבלבלת בסיפור, תענה לי לעניין!"
"נכד יקר, אני יודע שעל הנייר זה נראה לא מי יודע מה, אבל אני
יכול להבטיח לך שמדובר כאן בקשר חד-צדדי וחסר מעורבות
מצידי...אני לא מכיר את החברה האלה"
"מה עם החתולים המתים שהבטחת לנו?!" - קטע אותו השטן בזעם.
"סבא?!!" צווחתי.

"איזה חתולים?, רון , הכל בסדר... סמוך עלי, אני יודע מה אני
עושה! הם חברים שלי...", ניסה סבי להצטדק. ואני, בלי לחשוב
פעמיים התחלתי לברוח לכיוון הדלת המושיעה.
"חכה רון, חכה!! - השד לא כל כך נורא..."
ויותר מזה לא שמעתי, כי כבר יצאתי את ביתו של סבי כשבלבי החלטה
שלשם- לעולם לעולם לעולם לא אחזור!

מאז עברו 60 שנה. שנים שבהם העולם השתנה. המבנה החברתי, היחסים
הבין אישיים, ה...
איך שלא יהיה, עלי, השינויים לא השפיעו. גם כבן 75, שהוריו
מזמן עזבו את העולם וחבריו רובם בבתי אבות, לא שכחתי ולא סלחתי
- את סבי, עדיין, לא הסכמתי לראות.
ושיהיה ברור, הוא עדיין חי וקיים ואפילו בליין לא קטן!
לפעמים אני עוד רואה אותו חוגג בבארים חשוכים מלווה בצעירות
חשופות ו"פתוחות בדעותיהן".
כנראה שהממזר הזה באמת סגר משהו עם החברים האלה שלו.