באותו היום החליט שלמה שהוא צריך למות.

בן עשרים ואחת היה, משוחרר על הסעיף הידוע עשרים ואחת. הוא שם
את הבושם שהיא קנתה לו לפני שהלכה, וכמו כל דבר אחר בחיים שלו,
הבושם התנדף ממנו מייד.

באותו היום הוא הלך למכולת וקנה גלולות שינה, שוקולד, ודובי
גדול ושעיר. הוא שילם על הכל בעשרות אגורות וגם בכמה בודדות,
כמו שעשה תמיד. זה פטנט שאבא שלו לימד אותו עוד כשהיה ילד
בכיתה א'.

"ככה," הוא נהג לומר, "לא תבזבז יותר כסף ממה שאתה באמת צריך."
וזה באמת עבד. שלמה קנה רק את הדברים החיונים ביותר - חלומות,
מתיקות, ומשהו לחבק כשקר.

הקופאית הביטה בו ובחנה את לבושו בקפידה, והוא חייך את החיוך
העקום שלו, שהביע התנצלות וחוסר בטחון עצמי מודגש. באותו היום
שלמה החליט לישון לילה שלם בפעם הראשונה בחמש השנים האחרונות,
ואם יהיה טוב, להמשיך.

בהמשך היום, שלמה הלך לבנק והוציא כסף מהחשבון שאבא שלו חסם לו
עד גיל עשרים ואחת, אבל עד עכשיו לא היתה לו שום גישה אליו. גם
זו שיטה שאבא שלו המציא - וגם כאן היא הוכיחה את עצמה מחדש.
שלמה לא הוציא יותר כסף ממה שהוא באמת היה
צריך. רק מספיק בשביל לרכוש חלקת קבר פשוטה בבית העלמין בתל
אביב.

כן, באותו היום בדיוק, הוא הלך לישון בשעה תשע, הוציא את
גלולות השינה מן הקופסא המיוחדת לגלולות, וכמו שתמיד לימדו
אותו, הוא לא לקח יותר מדי.

רק כמה שצריך.

מספיק.

כדי למות.