יום אחד לא מזמן אבא לקח אותי לגן.
הולכים באותה הדרך הישרה ישרה ישרה ואז הולכים לצד ונכנסים לגן
שלי, ואני אומרת שלום לגננת ציפי ושלום לעוזרת יפה ואז אני
הולכת לשרותים כי בבית אני כל הזמן שוכחת...
אבל ביום אחד משהו היה מוזר. הלכנו באותה הדרך הישרה ישרה
ישרה, הלכנו לצד ובכניסה אז ראיתי מישהו גדול וכועס עומד ישר.

ולא לא טעינו בגן - זה הגן שלי!
בהתחלה ממש פחדתי וחשבתי שהוא לא יתן לי להכנס לגן ושהוא יגיד
לי ללכת הביתה. ואז חשבתי שאולי זה סתם בובה שציפי הגננת הביאה
לגן!
או שהוא ילד חדש בגן? שרוצה שיסתכלו עליו...
הוא לבש חולצה כזו שכתוב עליה בגדול משהו, לא רצית לשאול את
אבא ורציתי להראות לו שאני יודעת מי הוא. ולא שאלתי.
אבא דיבר כמה מילים עם המישהו הגדול ונכנסנו לגן כאילו הכל
רגיל.
ככה זה המשיך והמשיך ואותו האיש הגדול והכועס המשיך לעמוד שם
כבר הרבה זמן. ועכשיו הוא גם דיבר לווקי טוקי! כזה גדול
ומשוכלל שלא ראיתי שלאף אחד יש.
כבר חשבתי שאבא מכיר אותו ושהאיש הזה עומד בשער כדי לראות את
אבא שלי כל פעם שהוא בא איתי לגן.
האיש עדיין נראה מפחיד כל פעם שבאתי, כאילו הוא רב עכשיו עם
מישהו והוא מתאפק לא לצעוק חזק חזק. כבר חשבתי שהוא נדבק לשם,
פשוט כי הוא אף פעם לא היה הולך.
כמה זמן אחרי זה לא יכולתי וכבר רציתי לדעת מה הוא עושה שם!
יום אחרי זה הלכתי לאבא ושאלתי אותו מי זה האיש שעומד שם.
אחרי כמה זמן הוא ענה לי שהאיש הוא מאבטח. אהה.. מאבטח!
מאבטח?
"כן" הוא חייך פתאום "הוא עומד בשער כדי לשמור עליכם"
אה....וחייכתי. איזה גיבור!!! ואוו.
ואז רציתי לשאול אותו למה הוא לא בא לשמור עלינו גם קודם.
אבל רציתי להראות לו שאני יודעת, אז לא שאלתי.