השעה הייתה חמש בבוקר והשעון צלצל. הרמתי בעדינות את ידה של
חנה, ששכבה לידי, לבושה בבגדים תחתונים בלבד אחרי לילה ארוך
ומענג, וקמתי מהמיטה. מסביבי היו פחיות בירה ריקות ובגדים
זרוקים לכל עבר, זכר מהמסיבה של אתמול. הלכתי לאמבטיה לשטוף
פנים ולהרכיב את השיניים שלי, והסתכלתי על דמותי הנשקפת במראה.
כמעט בן 133 אבל לא נראה יום יותר משמונים. עדיין יש לי את זה,
אין בכך ספק. בגילי המופלג אני מצליח למצוא ילדות כמו חנה,
בקושי בת שישים. יצאתי החוצה לטיול היומי שלי, ה רחוב היה שומם
בשעת בוקר מוקדמת זו והלכתי לאיטי עד לקצה הרחוב ובחזרה. בדרכי
חזרה פגשתי את דני, הנכד המעצבן של השכנים. "אתה הולך למות
לפני. אתה הולך למות לפני", הוא קרא לי בקולו הצווחני, בעודו
מצביע לעברי וצוחק. הרמתי את מקלי ונופפתי בו באוויר והוא ברח.
תמיד הוא בורח כשאני מאיים עליו, כמו נקבה.    
חזרתי הביתה, קצת מיהרתי כי בשעה שבע אמורה הייתה להתחיל
הafter party, עם מיטב שירי יפה ירקוני, ולא רציתי להפסיד
אותה. הרי אליזבת' הייתה אמורה להיות שם. אליזבת' היא תיירת
חמודה מהולנד. הילדים שלה לקחו אותה לטיול, מכספה כמובן,
והשאירו אותה אצלנו בעוד הם נופשים באילת.
היא הייתה יפיפייה, שיערה היה ארוך וזהוב, הוא נראה כל כך
אמיתי שרחשו שמועות על כך שהוא בכלל לא פיאה. כמעט ולא היו
עליה קמטים. ויחסית לגילה, שבעים ושמונה, כל מה שאמור היה, עמד
זקוף ובולט לעיני כל.  
כשנכנסתי הבחנתי בה, זוהרת כתמיד, מסביבה כרכרו כמה זקנים
מזילי ריר, לאו דווקא בגללה.
גם בחנה הבחנתי, למזלי הרב הזיכרון שלה הוא כבר לא מה שהיה
פעם, כך שיכולתי להתחיל עם אליזבת' ללא כל חשש. ואכן תכננתי
לעשות זאת עד ששאול ניגש אלי.
"שמעת את החדשות?" הוא שאל.
"לא, מה?"
"יוסף, הוא נפטר.
"הוי, כמה נורא", אמרתי, מנסה למחוק את החיוך שהתעקש להימרח על
פרצופי. יוסף היה בשנתיים מבוגר ממני, וזה זיכה אותו בתואר
הנחשק, האיש הזקן בעולם(מפליא אתכם שהאנשים הזקנים בעולם כולם
יהודים? אז ככה זה, פראיירים לא מתים, הם רק מזדקנים) ועכשיו
עם פטירתו זוכה אני בכבוד. מהיום עלי יכתבו בעיתונים כתבות
כמו: יום הולדתו של האיש הזקן בעולם, האיש הזקן בעולם משחק
גולף, או האיש הזקן בעולם הלך לשירותים.
"מתי ההלוויה?" שאלתי.
"רוצה לוודא הריגה אה? היום באחת".
השמועה, מן הסתם, פשטה לה מהר, ובמהרה כל העיניים הופנו אלי.
חלקן מכבוד, חלקן מקנאה, אך קשה היה שלא לשים לעיניים של
שמעון, שהביט בי בזעם ובשנאה שלא ראיתי מאז הפעם האחרונה
שנפגשתי עם גרושתי.
את שמעון אני מכיר מילדות, הוא היה איתי באותה הכיתה בתיכון
והוא ואני היינו חוגגים יחד ימי הולדת, משום שהוא נולד יומיים
אחרי. פעם לא הייתה כל משמעות ליומיים הללו, אך עכשיו הם היו
מה שהפריד בינו לבין התואר הנכסף.
אני, בכל מקרה, התעלמתי ממבטו. היו לי עיניים אחרות להתבונן
בהם, כי גם אליזבת', כמו כל יתר האנשים, הביטה בי בכבוד הראוי
לאדם כה מבוגר.
היא ניגשה אלי, ואני התאמצתי כמיטב יכולתי להסתיר את הברכיים
שרעדו להם כאילו יש לי פרקינסון או משהו. "How does it feel to
be the oldest man in the world?", שאלה בחיוך מקסים שהזכיר לי
את ילדותי בתיכון.
"old age doesn't make you wiser, it just makes you older",
עניתי, גאה עד מאד על שהצלחתי לחבר כמה מילים יחד ולהרכיב מהן
משפט, ואפילו אחד קצת מתוחכם.
ברור היה שהיא התרשמה מתשובתי, החיוך שלה התרחב והמשכנו לדבר.

להלוויה הלכנו ביחד, בידיים שלובות צפינו בקבורתו של האדם שהיה
האדם הזקן בעולם. אני הייתי בעננים, כל כך מאושר שאפילו לא
שמתי לב לשמעון שלא חדל לנעוץ בי עיניים.
בסוף ההלוויה הוא ניגש אלי, "מזל טוב", אמר לי.
"אני לא שמח על מותם של אחרים", עניתי בכעס מדומה.
"ודאי, ודאי", הוא אמר והלך משם, ממלמל לעצמו מה היה לחוץ לי
לצאת?, מה היה כל כך לחוץ לי לצאת?
בערב חזרנו אלי לחדר, אני ואליזבת'. צפיתי מה הולך לקרות, שהרי
היא נתנה לי את כל הסימנים הנכונים לכך שהיום I'm gonna get
lucky.
למעשה היא אמרה לי בפירוש, "Today you're gonna get lucky".
כשהגענו אלי התחלנו להתמזמז על המיטה, חצי שעה אח"כ היא נחמה
אותי,
" It's ok, it can happened to everybody".
אבל אני ידעתי את האמת, הרי חששתי מהרגע הזה ברגע שנודע לי, יש
גם חסרונות בלהיות האיש הזקן בעולם.